לוגו ראשי
? מיליון יהודים חיו בארצות ערב ובמדינות מוסלמיות עד שנות השבעים של המאה ה-20 . מדינות אלו רוקנו את ארצותיהן מאזרחיהם היהודים. היכן הם ומה עלה בגורלם
אל קהילת יהודי תימן אל קהילת יהודי תו
ניס אל קהילת יהודי מרוקו אל יהודי קהילת אלג'יריה אל קהילת יהודי לוב אל קהילת יהודי מצרים אל קהילת יהודי לבנון אל קהילת סוריה אל קהילת יהודי בבל  
קהילת יהודי מרוקו

קהילת היהודים במרוקו הייתה הקהילה הגדולה ביותר מבין הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. בשנת 1947 היא מנתה כ-240,000 נפש.

קהילה זו התאפיינה ברבגוניות של זהויות : זהות יהודית ערבית, זהות ערבית אנדלוסית,יהודית ברברית ,יהודית צרפתית ויהודית ספרדית. במשך השנים התקיימה הגירה פנימית בין הזהויות השונות . תופעה זו גרמה לכך ,שהיהודים דיברו לפחות  שתי שפות. במאה ה20 חדרו אידיאולוגיות חדשות לאזור, כמו קומוניזים וציונות ,שחצו את הזהויות המסורתיות של אתניות ותרבות.

הזהויות השונות נבעו מהגירתם של יהודים מארצות שונות ומתקופות שונות למרוקו.כך נוצרו רבדים רבים בחברה היהודית במרוקו.

ניתן  לזהות  חמישה  רבדים בקהילה זו:

1.הרובד הברברי המקומי,
2.הרובד של מהגרים מא"י, שהגיעו למרוקו בתקופת הפניקים והרומאים(נמצאו שרידי מצבה מהמאה השלישית לספירה עם כתובת בעברית),
3.הרובד של מהגרים מחצי האי ערב ומארצות שכנות,
4.הרובד של מגורשי ספרד מהמאה ה-15,
5.מהגרים ממוצא צרפתי, פולני, רוסי, תורכי ,סורי וא"י, שהגיעו למרוקו מאמצע

משפחה יהודית במרוקו
משפחה יהודית במרוקו

המאה ה-19.
תולדות הרבדים הללו שזורים בתולדות הארץ.
בדר"כ עד לכיבוש מרוקו ע"י המוסלמים  במאה השביעית, לא היו היהודים שונים משכניהם מבחינת מעמדם החוקי.שינוי לרעה  במעמדם התרחש בעקבות השתלטות האסלאם על מרוקו. הם הוגדרו כ"בני חסות" (דימי בערבית)  של המוסלמים השליטים. מעמד זה היה נחות ביחס למעמדם  החוקי של יתר התושבים שהתאסלמו. הם נדרשו בין היתר :לשלם מס גולגולת , ללבוש פריטי לבוש מבדילים , והופלו לרעה בכל סכסוך משפטי עם שכניהם המוסלמים.
למרות זאת המשיכו להתקיים יחסי שכנות טובה ועבודה משותפת בינם לבין התושבים המקומיים .

התאסלמות מאונס

במאה ה12 השתלטה על מרוקו שושלת אלמואחדון, שכפתה התאסלמות על יהודי המגרב.
יהודים רבים נאלצו להתאסלם,על מימדי התופעה אנו יכולים ללמוד משמות משפחה רבים של מוסלמים, שמקורם יהודי, כמו אל כוהין(כהן בעברית).

בתום תקופת שלטונה של שושלת זו  חולק אזור המגרב לשלוש יחידות מדיניות נפרדות:מרוקו ,תוניסיה ואלג'יריה. גם ריכוזי היהודים במגרב  חולקו על פי החלוקה המדינית. כך נוצרו 3 קהילות נפרדות: יהודי מרוקו,יהודי אלג'יריה ויהודי תוניסיה.

תקופת שושלת בני מרין
בתקופת  שלטונה של שושלת זו נוצרו לראשונה קשרי מסחר עם אירופה. היהודים השתלבו היטב במסחר ,ששפר את רווחתם הכלכלית. בואם של מגורשי ספרד במאה ה-15 תרם לפריחה  תרבותית  וגם להפריה הדדית בין שתי הקהילות עד לטמיעתן הסופית של מגורשי ספרד באוכלוסיה המקומית.

מאות ה17-18

באמצע המאה ה-17 חלו תמורות לרעה במצב היהודים כתוצאה מעליית השושלת העלוית הפילאלית ומהזעזועים הפוליטיים במדינה ,שנמשכו לאורך המאה ה-18.

המאה ה-19

המאה ה-19 התאפיינה בתמורות מרחיקות לכת בחיי היהודים במרוקו. הם נבעו משני תהליכים:

  1. הגירה יהודית גדולה מאזורי הכפרים בדרום ובמרכז הארץ לערי הצפון ומשם לערי החוף,
  2. קבלת חסות קונסולארית אירופית.

בתקופה זו נפתחו אפיקי מסחר חדשים, שגרמו ליהודים רבים להגר מהמרכזים המדבריים והחקלאים לערים בפנים הארץ ,כמו מראכש,פז,מכנאס ,ומשם הגרו היהודים  לנמלי הים החדשים והמתחדשים על חוף הים האטלנטי והתיכון. בסוף המאה ה-19 התגוררו למעלה מ-60% מיהודי מרוקו בערים. האוכלוסייה היהודית במרוקו הייתה עירונית זמן רב לפני כינון משטר החסות הצרפתי. ובכך היו היהודים  שונים מיתר האוכלוסייה שברובה (80% ) הייתה כפרית.

המלאח

ה"מלאח" הוא  כינוי לרובע  היהודי בערים.  ה"מלאח" הראשון נוצר בפאס ב-1438 ,בפקודת הסולטאן, אבו יוסף עבד אלחין, במטרה לבודד את היהודים מחד ולשמור על ביטחונם מאידך.
כך נוצרו ה"מלאחים" היהודים  בערי מרוקו.

ה"מלאחים" היו צפופים ,ותנאי התברואה היו ירודים. למרות זאת המשיכו היהודים לנהור אליהם. לאחר תקופת הסתגלות, המשיכו חלק מהמהגרים בנדידתם לארצות אחרות, וחלק אחר נשאר ב"מלאח", אך נחשף לתרבות המערבית באמצעות מוסדות החינוך של כי"ח (ארגון יהודי שהוקם בצרפת ב-1860 והקים רשת בתי ספר ברחבי הארצות השונות)שהחדירו את התרבות הצרפתית.

היהודים , עסקו במגוון מלאכות: בטביעת מטבעות ,רקוע בדברי נחושת, סנדלרות, חייטות ועוד,  רבים  היו גם  סוחרים ,מתווכים ומתרגמים בין חברות הסחר והקונסוליות האירופיות לבין השלטון המוסלמי והיצרנים במרוקו.

בין הסוחרים בלטה קבוצה של סוחרים ,שכונו "סוחרי המלך" (תג'אר אלסולטאן). סוחרים אלו בלטו במיומנותם יותר מאשר בעושרם. הסולטן נעזר בהם להגדיל את עושרו ואת עושרם של מקורביו.
סוחרי המלך פעלו במוגאדור ,ביניהם התפרסמו משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט. הם זכו לפריבילגיות, שפטרו אותם ממס גולגולת ,ואפשרו להם לצאת מה"מלאח" ולהתגורר בקסבה(אזור המנהל).

ההשפעה האירופית במאה ה-19

 במאה ה-19 בקשו המעצמות האירופאיות להגביר את השפעתן ואת חדירתן המדינית והמסחרית למרוקו. לצורך זה העניקו כתבי חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית , ששרתה את מטרותיהם.
בין מקבלי החסות היו גם יהודים רבים. החסות שחררה את מקבליה מכפיפות לחוקים המקומיים. בכך השתחררו יהודים רבים ממעמדם הנחות כ"דימי" ,ומעמדם הושווה לבעלי אזרחות זרה.

מתן החסות יצר מתיחות ביחסי יהודים - מוסלמים. הן מצד האוכלוסייה והן מצד השלטון.
כתוצאה מכך אירעו פוגרומים קשים ביהודים בשני העשורים, שקדמו לכיבוש מרוקו ע"י צרפת .

בשנת  1863  נעצרו בעיר סאפי 4 יהודים באשמת כזב של רצח גזבר הקונסוליה הספרדית. שניים הוצאו להורג . והשניים האחרים ניצלו   רק  הודות לשתדלנותו של משה מונטיפיורי,נדבן יהודי ידוע מאנגליה, אצל הסולטן במרוקו..בעקבות זאת  פרסם השולטן צו מלכותי לטובת היהודים. למרות זאת, העוינות של האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים המקומיים לא שככה.
בשנת 1884   פגעו מוסלמים ביהודים  בעיר דמנאת,
בשנת 1907  עשו מוסלמים  פוגרום  ביהודים באוג'דה.

על רקע אירועים אלו התכנסה בשנת 1883  ועידה במדריד ,שדנה בסוגיית מתן החסות. הועידה לא הביאה לסיום תופעת מתן החסות אך קבעה :שכל נתין של מרוקו, שהתאזרח במדינה זרה, יהיה חייב להיות כפוף לחוקי מרוקו במידה וירצה לשוב ולהתגורר בה.

כיבוש מרוקו ע"י צרפת ומשטר החסות הצרפתית 1956-1912

תקופה זו מתחלקת לשלוש תקופות משנה :
1. 1939-1912,
2. 1943-1939 (מהלך מלחמת העולם השנייה),
3. 1956-1943 (משחרור מרוקו ע"י בנות הברית ועד לסיום החסות הצרפתית ).

1939-1912

בשנת 1912   נכבשה מרוקו ע"י צרפת ,והונהג בה  משטר חסות צרפתי. בניגוד לאלג'יריה (שסופחה לצרפת ,לאחר שנכבשה על ידה,והיהודים קבלו אזרחות צרפתית )מרוקו לא סופחה ,אלא הפכה למדינת חסות ,שבה השליט המקומי נשאר על כנו ולכן היהודים  לא קיבלו אזרחות צרפתית. למרות זאת קיבלו  היהודים באהדה את כינון החסות הצרפתית וקוו, שבמרוצת הזמן יוכלו אף הם לקבל אזרחות צרפתית ,כמו אחיהם באלג'יריה (בשנת 1870). הצרפתים דחו את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי מרוקו. בשל שתי סיבות: הסיבה הראשונה נעוצה בעובדה , שבניגוד לאלג'יריה מרוקו לא סופחה לצרפת ,ולכן לא ניתן היה לשנות את מעמדם של היהודים באופן חד צדדי ולהעניק להם אזרחות צרפתית. הסיבה השנייה נעוצה במדיניותו של  הנציב העליון הצרפתי הובר ליווטה (1854-1934) ,שביקש לשלב את הקהילות היהודיות במסגרת הארגון הכללי של מרוקו. ולכן לא יכול היה להתיר מסגרת יהודית מתבדלת.

למרות העובדה שיהודי מרוקו לא זכו באופן מידי וגורף באזרחות צרפתית, גרם  משטר החסות הצרפתי תמורות לטובה בקרב הקהילות היהודיות. הצרפתים ראו ביהודים גורם רב חשיבות ,שעשוי לעזור  להם בקידום מטרותיהם במרוקו:א.בעזרת היהודים יוכלו לבסס את אחיזתם במרוקו, ב.באמצעות הצעירים היהודים יוכלו לנצל באופן מרבי את המשאבים המקומיים.

לצורך זה פעלו בשלושה מישורים:
1.  להעניק ליהודים הגנה מפני אפליה חוקית בהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית, גם ללא שינוי מעמדם החוקי בפועל,
2. להחדיר את התרבות הצרפתית  בקרב הצעירים היהודים  כדי לחזק את נטייתם ונאמנותם למשטר הצרפתי. הדבר נעשה  בין היתר באמצעות מערכת החינוך של כי"ח (שנוסדה בפריס ב1860) ,שהייתה מבוססת על תוכנית הלימודים הצרפתית.

3. להעניק בידיהם כלים מודרניים כדי לפתח את הארץ ובכך להשיג ביתר יעילות את ניצול משאבי המקום.

יהודים רבים  קבלו ברצון את החסות הצרפתית ,ששפרה את מצבם ,הם הפכו ליסוד פרו צרפתי ברור. לעומתם רבים אחרים  לא המירו את נאמנותם הדתית והקהילתית בנאמנות לצרפת ,וחלקם לא עברו כלל  תהליכי התמערבות.

בניגוד לרוב היהודים ,שקיבלו את החסות הצרפתית בברכה ראו המוסלמים בחסות הצרפתית טרגדיה לאומית .
הם ראו בתמיכת היהודים בחסות הצרפתית תופעה ,שנוגדת את האינטרסים הלאומיים של מרוקו. הם גם פירשו את תמיכת היהודים במשטר החסות הצרפתי כהעדפת  השלטון הנוצרי על פני השלטון המוסלמי ,ולא כמי שחיפשו הן  הגנה מפני חוקי האפליה המוסלמיים והן  כדרך לשפר את מצבם הכלכלי.

חוסר שביעות רצונו של הרוב המוסלמי התבטא בחיפוש חלופות פוליטיות למשטר החסות הצרפתי. המשכילים המוסלמים החלו להפיץ רעיונות של לאומיות מרוקאית. מטבע הדברים, היהודים לא היו שותפים לתסיסה אינטלקטואלית זו בראשית התהוותה והיא לא  היוותה עבורם חלופה לתמיכתם במשטר החסות הצרפתית.

 גם החלופה הציונית לא התפתחה עדיין, אלא רק משנות השלושים ואילך וזאת , כתוצאה מהתגברות האנטישמיות באירופה והידרדרות המצב הכלכלי, ועל כן גם היא לא היוותה חלופה באותה עת.

מלחמת העולם השנייה 1939.

באחד בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה.
ב22 ביוני 1940 נכנעה צרפת לגרמניה וממשלת וישי הצרפתית ,ששיתפה פעולה עם הנאצים ,שלטה בצרפת. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1940 החילה ממשלת וישי חוקים אנטי יהודים  במדינת החסות מרוקו.

בין החוקים האנטי יהודים הרבים ראוי להזכיר:
א.300 יהודים פוטרו ממשרותיהם במשרדי הממשלה.
ב.נאסר על יהודים- נתיני הסולטן להתגורר מחוץ ל"מלאח",
ג.הוגבל מספר היהודים ,שהורשו לעסוק במקצועות חופשיים,
ד.נאסר על היהודים  לעסוק במקצועות מסוימים ,בראשן נדלן והלוואות,
ה.הופעל "נומרוס קלאוזוס" במוסדות חינוך צרפתיים,
ו. היהודים  נצטוו להתייצב למפקד ,שמשמעותו הפקעת רכושם,
ז.יהודים מאירופה, שנמלטו למרוקו, רוכזו במחנות ,וחלקם הועסקו בעבודות כפייה,
במקביל  לחוקי האפלייה הללו התנהלה הסתה אנטישמית ע"י הפקידים הצרפתים בכל הדרגים.
ההסתה הייתה כל כך רחבה וקשה עד שגרמה לכך ,שגם לאחר שהצבא האמריקאי נחת במרוקו בנובמבר 1942 ומשטר וישי סולק, העוינות כלפי היהודים לא פסקה. אדרבא, התחוללו פוגרומים מקומיים חדשים  ע"י המוסלמים בהשראת פקידים צרפתיים אנטישמיים.

מסוף מלחמת העולם השנייה עד 1956 .

עם סיום מלחמת העולם השנייה עמדו היהודים בפני הכרעות גורליות לגבי המשך עתידם.

עם סילוק ממשלת וישי עשו הצרפתים ניסיונות רבים לשוב ולפייס את היהודים ולמשוך אותם חזרה לתמוך בהם. אך רוב היהודים התקשו לשוב לתמיכתם המסורתית בצרפתים ,ולא סמכו על הגנתם עקב בגידתם במהלך מלחמת העולם השנייה, למעט שכבה לא רחבה של מתמערבים, ששבו לתמוך בצרפתים, רוב היהודים ביקשו עתה  חלופות אחרות לתמיכה במשטר החסות הצרפתית.

בשנת 1943 הסתמנו שלוש חלופות אחרות:
1. מפלגה לאומית מרוקאית  ,שדגלה  בסילוק הצרפתים ועצמאות למרוקו.
בשנת 1943 הוקמה מפלגת ה"איסתיקלאל"  ע"י המנהיגים המרוקאים עלאל אלפאסי ואחמד בלפראג'. שנה לאחריה הם הגישו לסולטאן עצומה, שדרשה עצמאות למרוקו ואת יציאת הצרפתים. הם חרטו על דגלם זיקה לאסלאם ,לשפה הערבית ונאמנות למלוכה. יחד עם זאת הם בקשו שאופי הממלכה תהיה דמוקרטית וחוקתית ,אשר תבטיח חופש האמונה. הסולטאן,  השליט החוקי של מרוקו ,אף על פי שהוחזר לכס שלטונו במרוקו ע"י הצרפתים, נטה לתמוך במפלגת ה"איסתקלאל", ולאמץ את עמדתם.

2.תנועה ציונית , שדגלה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל .
הפעילות  של התנועה הציונית  במרוקו חודשה,תחילה כחלק מהפדרציה הציונית הצרפתית ולאחר מכן נפרדה והייתה לפדרציה הציונית המרוקאית. היא החלה בפעילות חינוכית ציונית כהכנה לעלייה לא"י.

3. מפלגה קומוניסטית ,ששוקמה אף היא באותה שנה ע"י העורך דין היהודי לאון סולטאן.בשלב זה  עדיין לא דגלה התנועה הקומוניסטית בעצמאות מרוקו.

רק מעוט מהיהודים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית, רובם התלבטו בין שתי המגמות  האחרות:
אלו שפנו  לתנועה הציונית סברו שבמרוקו עצמאית ומוסלמית המשך קיומם של היהודים יהיה בלתי אפשרי,  הן בשל ההקצנה הדתית והן בשל  ההשפעה של הסכסוך היהודי- ערבי בא"י על עמדותיהם, ועל כן פנו לאופציה הציונית ולעזיבת מרוקו לא"י.

אחרים סברו שהיהודים יוכלו להשתלב במרוקו העצמאית ועל כן נטו לתמוך  במפלגת ה"איסתקלאל", עם זאת חששו לנקוט עמדה מפורשת ,בפרט לאור אירועי הדמים שהתרחשו במרוקו בשנים הללו.

בין השנים 1944-48 נפלו היהודים קורבן להתפרצויות אלימות נוספות:
1.ב-1944 פגעו ביהודים בעיר צפרו,
2. בספטמבר 1944  פגעו ביהודים בעיר מכנאס,
3. במאי 1945 פרצו מהומות במרכאש ובקזבלנקה.
אך המאורעות הקשים ביותר פרצו ביוני 1948 באוג'דה ובג'ראדה. 44 יהודים נרצחו ועשרות רבות נפצעו  כתוצאה מפרעות שערכו המוסלמים ביהודים. רק קריאתו של הסולטן להרגעת הרוחות הפסיקה את הפגיעות.

רק מששב המלך מחמד החמישי ב-1955 למרוקו העצמאית והצהיר שהיהודים ייהנו משיויון זכויות מלא והגנה מלאה, החליטו מנהיגי היהודים לפרסם הצהרה ברורה  התומכת במלך ושמחים לשובו.

היהודים ,שתמכו באופציה הציונית , החלו לעזוב את מרוקו, תחילה במספרים קטנים ובדרגה הלך מספרם וגדל . בין השנים 1948-56 עזבו את מרוקו 90,000  יהודים. מתוכם 60,000 הגיעו לישראל .

170,000 יהודים עדיין נותרו במרוקו. (אי ההתאמה בין מספרם ב-1947 של 240000 לבין מספרם בתקופה זו דהיינו 260000 נובע מריבוי טבעי גדול מהרגיל).
מספר גדול זה של יהודים  קוו ,שיוכלו לקשור את גורלם במרוקו עצמאית ללא חסות צרפתית, ולהשתלב בחיי המדינה, שכם אל שכם , עם שכניהם המוסלמים. רצונם היה מלווה  אמנם בחששות כבדים אך הם עשו זאת בעיקר מתוך  הבעת אמון בסולטאן.

האם הדבר היה אפשרי?

מ1956  והלאה –היהודים במרוקו העצמאית

שני גורמים עיקריים עצבו את קורות היהודים לאחר קבלת העצמאות.

1.הגדרת יחסי בית המלוכה והעם בתהליך בניית המדינה,
2.מדיניות החוץ המרוקאית.

מיד עם קבלת העצמאות החל תהלך מואץ של ערביזציה של המדינה,שהתבטא בכל תחומי החיים. בין היתר הפכה השפה הערבית לשפת המדינה וכל מערכות החינוך אולצו להשתמש בשפה זו כשפה ראשית . גם תוכניות הלימוד שונו לפי אותה מתכונת. חברת כי"ח, שהייתה אחראית עד כה למערכת החינוך היהודי צומצמה ,והחינוך היהודי נפגע . היהודים אף נפגעו בסיכוייהם לעבוד בשירות המדינה ,ורבים מהם פוטרו ממקומות עבודתם בגלל יהדותם.

במדיניות החוץ אמצה מרוקו את המדיניות אנטי ישראלית של הליגה הערבית . בשנת 1958 היא הצטרפה לליגה הערבית וקיבלה את תפקיד יו"ר ועדת ירושלים. המלך תמך הן פוליטית והן בסכומי כסף גדולים  בפליטים הפלסטינאים. אם כי במקביל השתדל לנהל מדיניות זהירה  שלא תפגע ביהודי מרוקו. אבל התעמולה האנטי יהודית לא פסקה ומדי פעם היו פגיעות ביהודים.

עקב מדיניות זו החל לגאות גל עזיבה חדש של יהודים .

מרוקו העצמאית לא גילתה אדישות לנוכח גלי העזיבה. מפלגת ה"אסתיקלאל" גינתה את  היציאה היהודית. אי לכך אסרה הממשלה על שליחי העלייה לפעול בתוך מרוקו.

ב-27 בספטמבר 1956 פרסמה ממשלת מרוקו גזירה "האוסרת על יהודי מרוקו להגיע לפלשתין ומחייבת את אלה שעזבו לחזור למרוקו". ניתנה הוראה לא לחדש את דרכוניהם של היהודים. למרות האיסור המשיכו היהודים לברוח ממרוקו בכל דרך אפשרית.

בשנת -1958 החלו עיתוני ה"איסתיקלאל "לדרוש הלאמת מוסדות החינוך היהודי. באוקטובר 1960  הולאמו שליש מבתי הספר של כי"ח, ושמם של שני השלישים האחרים של בתי הספר היהודיים שונה ל"אתחאד" ,והם נוהלו בידי אזרחים מרוקאים מוסלמים.
במקביל נאסרו קשרי דואר עם ישראל .

היהודים הרגישו שהם נצורים בתוך מרוקו. רק  בעקבות לחץ בינלאומי ,ותביעתה של ספינת המעפילים "אגוז" עם 44 פליטים ביניהם 24 ילדים, שניסו להימלט ממרוקו לישראל גרמו לשינוי מדיניותו של המלך ומתן היתר ליהודים לעזוב.

מאז ועד 1971 עזבו רוב יהודי מרוקו:
בין השנים 1964-1961 עזבו קורב ל-80,000 יהודים.
בין השנים 1971-1967 הצטמצם מספרם לכדי 35,000,
רובם הגיעו לישראל.
מספרם של הנותרים הלך והצטמצם עם השנים וכיום נותרו כמה אלפים.


 
אל הדף הבא אל דף הבית אל הדף הקודם
 
הוסף למועדפים  הפוך לדף הבית שלח דף זה באימייל
 
כל הזכויות שמורות לספי גבאי 2007 ©
סטודיו לעיצוב גראפי מתקדם, בנייה , תחזוקה ואחסנת אתרי אינטרנט