לוגו ראשי
? מיליון יהודים חיו בארצות ערב ובמדינות מוסלמיות עד שנות השבעים של המאה ה-20 . מדינות אלו רוקנו את ארצותיהן מאזרחיהם היהודים. היכן הם ומה עלה בגורלם
אל קהילת יהודי תימן אל קהילת יהודי תו
ניס אל קהילת יהודי מרוקו אל יהודי קהילת אלג'יריה אל קהילת יהודי לוב אל קהילת יהודי מצרים אל קהילת יהודי לבנון אל קהילת סוריה אל קהילת יהודי בבל  
קהילת יהודי לוב

נשיא לוב פרסם קול קורא ליהודי לוב בישראל ובחו"ל, אשר יצאו בחפזון מלוב ב-1949 ורכושם הוחרם, לשוב ללוב תוך הבטחה, שלא יאונה להם רע והם יזכו בזכויות אזרח מלאות.
 
בניינים במקום בית העלמין ההרוסהסופר היהודי-יליד תוניסיה , אלבר ממי, הגיב על הזמנתו של נשיא לוב
באגרת אישית אל קדאפי, כשהלה ביקר בצרפת:

"האומנם אמרת ,שהיהודים חיו תמיד בשלום בארצות הערביות? וכי אתה, אין לך ולא כלום נגד היהודים, אלא נגד הציונים בלבד?.. בלי הפסק מטיחים בפנינו את הטעות, שאולי נעשתה בדיר יאסין,אך עלינו עברו מאה דיר יאסין, אלף דיר יאסין ולא רק ברוסיה,בגרמניה או בפולין, אלא גם מידי הערבים, אלא
 שעל כך לא יצא העולם מכליו!........

....אם באמת רציתם למנוע מאתנו להתקבץ בפיסת ארץ מסוימת זו ...ישראל...מדוע אפוא רדפתם אותנו וגירשתם אותנו מן המקומות שבתחום שליטתכם?........

אתם חושבים, שהיהודים ,שנולדו בארצות הערביות ,יכולים לחזור ולחיות בארצות, שמהן גירשתם אותם,לאחר ששחטתם  אותם  ובזזתם את רכושם?
....אתם טוענים תמיד לאחדות האומה הערבית......לאמיתו של דבר, צרתם של ערביי ארץ ישראל היא שהזיזו אותם למרחק של כחמישים ק"מ בתוך מולדת אחת עצומה.האם זה דבר רציני כל כך? הצרה שלנו כיהודים יוצאי הארצות הערביות גדולה הרבה יותר, כי אותנו הזיזו למרחק אלפי קילומטרים, אחרי  שניטל גם מאתנו הכול ,וכיום אנחנו ...מחצית   האוכלוסייה של ישראל ...ואין איש רשאי לשלול מאתנו את האפשרות לקלוט את הניצולים שלנו לשעבר וכן גם –אבוי! לעתיד לבוא."

אלבר ממי כוון את דבריו לחיסולה של קהילת לוב וקהילות יהודיות אחרות במדינות ערב
לאחר מלחמת העצמאות וכנון מדינת ישראל.

 ההיסטוריה של יהודי לוב

 הקהילות היהודיות בלוב נוסדו  מאות שנים לפני שהמוסלמים כבשו את לוב.

את תולדות יהודי לוב ניתן לחלק ל-4 תקופות ראשיות.

 מהעת העתיקה ועד 1551 - העידן העתיק ,מאז נדידת היהודים עם הפניקים והקמת מושבות בלוב ובצפון אפריקה ועד כיבוש לוב ע"י העות'מאנים ב-1551 .

1911-1551  - העידן העות'מאני , שנחלק לשתי תקופות משנה :

1911 -1952- העידן הקולוניאלי האירופאי ,שכולל את כיבוש לוב ע"י האיטלקים ואח"כ ע"י הבריטים.

1952 – 1968 – עידן לוב העצמאית.

התקופה  מהעת העתיקה ועד 1551

לוב עוצבה כפי שהיא כיום, אחרי מסכת כיבושים רבים, כאשר כל עם או אימפריה ,שכבשו את לוב, נהגו ביהודים אחרת ובהתאם לצורכיהם.
קהילת לוב הגיעה לשיאה בתקופה העתיקה תחת שלטון יוון ורומא, אולם מרד התפוצות במאה השנייה לספירה, שבו השתתפו יהודי קירנייקה שבלוב באופן דומיננטי,  דוכא באכזריות ע"י הרומאים וגרם לדלדולה    הדרסטי של הקהילה היהודית.

עד לכיבושה ע"י המוסלמים עברה לוב מסעי כיבושים של עמים אירופאים שונים.

במאה ה7 לספירה  נכבשה לוב ע"י הכליף המוסלמי –עומר ,ולוב הפכה להיות מדינה מוסלמית מאז ועד היום.

בתקופת הכליף עומר נקבע המעמד המשפטי של היהודים בלוב ובכל האימפריה המוסלמית- כ"בני חסות" דהיינו: הם הורשו לקיים את פולחנם הדתי בהיותם "אהל אל כתאב"  "עם הספר" ורשאים היו  לקבל הגנה מהמוסלמים בתנאי, שישלמו מס מיוחד שנקרא " מס גולגולת" או "גיזיה", כפי שכינו זאת המוסלמים. מעמד זה היה מעמד בדרגה נחותה יותר מן המעמד של  יתר נתיניה  של לוב, שאוסלמו בעקבות  הכיבוש המוסלמי.

מתקופה זו ועד לכיבוש העותמאני במאה ה-16 עברה לוב משושלת מוסלמית אחת לשנייה, למעט כיבושה ע"י הנורמנים מסיציליה ופרדיננד מספרד לפרקי זמן קצרים. הקהילה היהודית שלמה מחיר כבד כתוצאה  מהאנרכיה והמעבר משושלת לשושלת .

 התקופה העותמאנית 

התקופה הראשונה  1711-1551 לספירה
הכיבוש העותמאני, למרות היותו מוסלמי , הקל על היהודים. חלה תפנית חיובית מבחינות רבות:

 א. קהילת לוב התרחבה מבחינת מספרית ומבחינת עושרה האנושי, עקב הגירה של מגורשים מספרד ומפורטוגל ללוב.
 ב.משפחות רבות, שברחו למדבריות בפנים לוב, חזרו  להתגורר בערים הגדולות.
ג.  הקהילה התאוששה כלכלית עקב האפשרות לנוע ברחבי האימפריה.
ד. יהודים, גם מבני המקום וגם בעלי אזרחות של ארצות נוצריות ,שהתיישבו בלוב נטלו חלק בשירות הדיפלומטי ותפסו תפקידים בכירים, כגורמים מתווכים בין העולם המוסלמי והעולם הנוצרי.
ה.  בתקופה זו התחוללה התעוררות דתית עם בואו של ר' שמעון לביא (רש"ל)  באמצע המאה ה-16. הוא שיקם את חיי הדת והעמיד דורות של רבנים בהלכה, בקבלה ובפיוט. הוא כתב את הפיוט הידוע-  "בר יוחאי", שהיה נפוץ בכל הקהילות היהודיות, כמו כן כתב פרוש לספר ה"זוהר" ואף שמש רופאו האישי של ה"פחה"העותמאני בטריפולי.

בתקופה זו  נוסדו בתי כנסת ומרכזים רוחניים, כמו בית הכנסת הגדול "צלא אל כבירא", בשנת 1628
הוקם הרובע היהודי -ה"חארה"

1835-1711 לספירה

בתקופה זו שלטה בלוב שושלת הקראמנלי.תחילה היה מצבם של היהודים טוב יחסית, עד ש"עלי בורגול-הקוסאר",רודן אלגיריה, כבש את לוב והשליט שלטון אימים על היהודים. הסבל נמשך עד שלוב שוחררה משלטונו.
לרגל סילוקו חוגגים עד היום יוצאי לוב  את "פורים בורגול".

1911-1835- לספירה- התקופה העותמאנית השנייה

בתקופת שלטונם המחודש של העות'מאנים נשלחו מושלים תורכים לנהל את ענייניה של לוב.  הם לא ידעו את השפה ונזקקו ליועצים, היהודים מילאו תפקידים אלו לשביעות רצונם. היחס  אליהם היה טוב, ומצבם של היהודים השתפר, השיפור במצבם נבע  גם מחדירתם של גורמים אירופאים לאזור. במיוחד עקב התגברות ההשפעה האיטלקית.

ההשפעה האיטלקית הביאה עמה פריחה כלכלית ומודרניזציה. בעיקר עם פתיחת הבנק "בנקו די רומא" ,שלקוחותיו ופקידיו היו יהודים.

חלה גם התפתחות גדולה בתחום החינוך, היא החלה עם יסוד בית ספר איטלקי-יהודי לבנים ע"י ג'נטו פאג'י ב-1876. עם היווסדו של בית הספר נפרץ  לראשונה החינוך היהודי מסורתי.
ב-1887  נוסד בית הספר האיטלקי לבנות ע"י בארולינה נונס-ויס. לראשונה נכללו בנות במסגרת חינוכית . אילו היו הסנוניות הראשונות לרשת בתי ספר איטלקים שנוסדו בהמשך.

נוכח ההשפעה האיטלקית הגוברת  במערכת החינוך היהודי שינו העות'מאנים את מדיניותם  כלפי היהודים, ומשנת 1881 אפשרו להם ללמוד חינם במוסדות חינוך ממשלתיים כולל בבתי ספר ערב.

בתחום הכלכלי ,הפכו היהודים  בתקופה זו לבעלי מלאכה מקצועיים בתחומי פחחות,ריקועי נחושת, סנדלרות, חרטות וטווית חוטי צמר. היתה  להם בלעדיות בהטבעת מטבעות,בצורפות ובחייטות. הסוחרים היהודים הגיעו לכל מקום בערי השדה.

בשנת 1839 הונהגו לראשונה רפורמות בכל חלקי האימפריה העותמאנית שכונו: ה"תנזימת", בעקבות הרפורמות זכו היהודים לאוטונומיה רחבה יותר בניהול ענייניהם. יהודים החלו לכהן בעיריות , במועצות מנהליות ,בפקידות שלטונית ובבתי משפט  .

 

למרות מצבה הטוב יחסית של הקהילה , התגלעו בתקופה זו חילוקי דעות עם השלטון נוכח שתי דרישותיו.
א."כופר גיוס"- היהודים חויבו לשלם "כופר גיוס" מאחר שלא גויסו לצבא ,אף על פי שלא היו חייבים להתגייס (כי טריפולי הייתה מוקפת חומה, ואי לכך לא חלה על תושביה חובת תשלום). למרות זאת נענו  היהודים לדרישת השלטונות ושלמו את "כופר הגיוס" ,אולם כשהסכומים הגיעו למימדים גבוהים מדי ,פרץ מרי אזרחי והשלטונות  נאלצו לחזור בהם מדרישותיהם .
ב.גיוס יהודים לצבא התורכי- לאחר תפיסת השלטון  בתורכיה ע"י  ה"תורכים הצעירים"  בשנת 1908, חויבו היהודים ,כמו כל אזרחי האימפריה להתגייס לצבא התורכי. היהודים חששו, שלא יוכלו לשמור על צביון דתם בסביבה דתית אחרת או חילונית. רק כשהובטח להם,  שיוכלו לשמור על  צביון דתם, הסכימו להתגייס לצבא התורכי . במסגרת שירותם בצבא הגיעו לדרגות קצונה גבוהות ואף זכו להוקרה והצטיינות על פועלם.

העידן הקולוניאלי האירופאי- 1952-1911

1943-1911-לוב תחת שלטון איטלקי
1952-1943-לוב תחת שלטון אנגלי,

בשנת 1911 נכבשה לוב ע"י האיטלקים . העידן הקולוניאלי האירופאי  היה העידן המשמעותי ביותר בחיי קהילות יהודי לוב- הן לטובה והן לרעה. במקביל  להשפעה האירופאית על היהודים התפתח בתקופה זו גם הרעיון הציוני: תחילה כאמצעי מודרניזציה, ורק בשנים מאוחרות יותר כאמצעי עלייה לישראל.

עם כניסתה של לוב לעידן המודרניזציה השתפרו הביטחון האישי ,הכלכלי ,החינוכי והחברתי   .היהודים נהנו משיפור זה ,אך בו זמנית מצאו עצמם לכודים בין הפטיש של המעצמה האירופאית לבין הסדן של האוכלוסייה הערבית המוסלמית המקומית.

את העידן של שלטון האיטלקים ניתן לחלק ל3 תקופות משנה. כאשר לכל תקופה היו השלכות רבות משמעות על חיי היהודים וגורלם בלוב.

יהודי לוב עד ראשית שנות ה-30 של המאה ה-20.

כיבוש לוב ב-1911 ע"י האיטלקים התקבל בהתלהבות ושיתוף פעולה ע"י רוב יהודי לוב. בייחוד ע"י אותם יהודים שהייתה להם אזרחות איטלקית, או נמנו על אלו שנכללו במסגרת החינוך האיטלקי והיו עמוד התווך בהחדרת התרבות האיטלקית בתקופה העות'מאנית.עמדה זו  של חלק מהיהודים נתקלה בזעם ע"י האוכלוסייה הערבית ,אבל  תוגמלה לפרק זמן ע"י האיטלקים. מצב זה לא נמשך זמן רב.כל זמן שהאיטלקים היו  עסוקים בדיכוי המרד הערבי נגדם מיד לאחר כיבוש לוב, נמשך יחסם הטוב כלפי היהודים,אולם ברגע שדיכאו את המרד בטריפוליטנה ב-1924 ובקירנייקה ב- 1931 השתנה יחסם לרעה והחלה העדפה בולטת וברורה של המוסלמים .
בתקופה זו חלו תמורות מרחיקות לכת בחיי היהודים.

במעמד המשפטי והמדיני-הוענקה להם אזרחות לובית איטלקית. זו הייתה אזרחות מוגבלת, שקבעה: מי רשאי לבחור ולהיבחר לוועדי הקהילות ,שניהלו את ענייני היהודים. בין היתר הוגבלה סמכותו של בית הדין הרבני המקומי ונכפה על היהודים מינוי רב איטלקי.
במעמד הכלכלי
היהודים נהנו מפריחה כלכלית, שהביאו עימם האיטלקים בהשקעותיהם הרבות בכלכלת לוב. הם השתלבו בכלכלת המדינה, תפסו עמדות מפתח במינהל, במסחר,בתעשייה ובבנקאות ושימשו מתווכים בין האוכלוסייה הערבית ,שהייתה ברובה חקלאית, לבין מוקדי הכלכלה האיטלקיים.
בחינוך
האיטלקים הקימו רשת של בתי ספר ממלכתיים ברחבי לוב, ולמדו על פי תוכנית למודים איטלקית.
רבים מתלמידיהם היו בנים ובנות יהודיים . חינוך זה הרחיב מאוד את השכלתם של יהודי לוב והאיץ את השתלבותם במינהל ובכלכלה הלובית.
חיים חברתיים
יהודים רבים סיגלו לעצמם  אורח חיים אירופאי  :בשפה, בלבוש  ובבילוי בשעות הפנאי.
הם שיפרו את מקום מגוריהם בכך- שעזבו את  ה"חארה"- הרובע היהודי הצפוף והעני, ועברו להתגורר ברבעים מודרניים ובבתים מרווחים. האיטלקים בנו רבעים חדשים בטריפולי,כמו: פיאצה ד'איטליה, שממנה הסתעפו רחובות ראשיים עם בתים מפוארים.הם בנו שדרות רחבות כמו קורסו ויטריו עמנואלה, וקורסו סיציליה, הם יסדו בנקים,הקימו  בתי מלון, בתי קולנוע, תיאטראות, ספריות ציבוריות ,מועדונים ןמגרשי ספורט. היהודים  השתלבו היטב בכל תחומי המודרניזציה, במקביל רובם המשיכו לשמור על דתם ומסורתם ולא נטו להתבולל.

בתקופה זו נוצרו גם היסודות לתנועה הציונית, שהתבטאו: בהקמת ארגוני ספורט, ארגוני נשים , ארגונים לעזרה הדדית , ארגונים ללימוד עברית ועוד.

התקופה השנייה של יהודי לוב בשנות ה-30 של המאה ה-20 עד פרוץ המלחמה

בשנת  1933 עלו הפאשיסטים לשלטון . הם העמידו את עקרון "טובת המדינה" כערך עליון, עקרון זה הטביע את חותמו מעתה והלאה על מערכת היחסים בינם לבין היהודים. מתחילת שנות ה-30 החלו לאכוף את העיקרון של "טובת המדינה" לגבי היהודים.חוקי "טובת המדינה" התבטאו בין היתר  ב"חוקי השבת".

חוקי השבת התייחסו לשני תחומי חייהם של היהודים:
תחום החינוך ותחום הכלכלה.
בתחום החינוך-עד שנות ה-30 הורשו היהודים  להיעדר מבית הספר בשבת.  עתה על פי עקרון "טובת המדינה" חייבו את התלמידים  היהודים ללמוד בכל בתי הספר גם בשבת.כל מחאותיהם של היהודים  לא הועילו. כתוצאה מכך פרשו  יהודים רבים מבתי הספר התיכוניים. חלקם מצאו מסגרת לימודית בבית-ספר היהודי "בן-יהודה", אולם רובם הפסיקו את לימודיהם ולא השלימו את השכלתם התיכונית.
בתחום הכלכלי
כל היהודים חויבו לעבוד ולפתוח את עסקיהם בשבת.החלטה זו הייתה קשה מאוד. הם הגיבו במרד ובהפגנות, המושל האיטלקי הגיב בחריפות -השעה את רישיונות עסקיהם. אסר את המפגינים וחלקם הוכו בכיכר העיר . כל המחאות בעולם לא הועילו ,כך נאלצו היהודים לפתוח את עסקיהם בשבת.

נוכח מדיניותם האנטי יהודית של הפשיסטים האיטלקים בלוב, גבר חששם של היהודים לגבי גורלם בעתיד.

יתר על כן, המדיניות  האנטי יהודית הגבירה את תוקפנות  האוכלוסייה הערבית כלפי היהודים.הלובים  ניצלו את העובדה שליהודים יש קשיים עם השלטונות והחלו לפגוע בהם .התרבו התקריות האלימות בין יהודים וערבים. היהודים חדלו לבקר ברבעים הערבים .

במקביל להקשחת מדיניותם כלפי היהודים המשיכו האיטלקים  במדיניות הפיוס כלפי הציבור המוסלמי .לאחר דיכוי המרד הערבי נגדם ב-1935 הכריז מוסוליני על עצמו "מגן האסלאם".
הפליית הערבים לטובה הלכה והתמסדה.

הקמת ציר -ברלין רומא בשנת 1936 בישר רעות מבחינת היהודים.

תחילה הצליח מוסוליני  לעמוד כנגד לחציו של היטלר ליישם את "חוקי הגזע" גם על יהודי לוב, אולם למעשה  החלו כבר באותה שנה מהלכים של עידוד אנטישמיות כהוראה מלמעלה. ראשי השלטון האיטלקי באמצעות העיתונות, משרדי הממשלה, אנשי רוח ותרבות החלו להפיץ תעמולה אנטישמית, התעמולה חלחלה במהירות ופרצה בכל חומרתה הן ברחוב האיטלקי והן ברחוב הערבי.והעצימה את הפגיעה של הערבים ביהודים.

למאורעות בא"י הייתה גם השפעה לרעה על הידרדרות היחסים בין היהודים והערבים. המתח גאה מתחת לפני השטח.

החלת "חוקי הגזע"

ב-1938 נכנע מוסוליני ללחציו של היטלר והחליט על החלת "חוקי הגזע" על היהודים בלוב .חוקים אלו הקבילו במהותם לחוקי "נירנברג".
בין יתר החוקים הורו על :

גירוש כל הנתינים היהודים בעלי אזרחות זרה,
גירוש כל היהודים מכל בתי הספר,
הורדת דרגותיהם של חיילים יהודים בצבא האיטלקי,
פיטורי כל היהודים המחזיקים במשרות ממשלתיות בנקאיות ובחברות הביטוח,
סגירת לשכות המסחר בפני היהודים,
איסור על היות היהודים בעלים של נכסים מעבר לסכומים  מסויימים,
איסור נישואין בין איטלקי ויהודי,
איסור העסקת משרתים אריים ועוד חוקים רבים אחרים,
חובת הטבעת "בן הגזע היהודי" בתעודות ובמסמכים רשמיים .

מעמדם של היהודים הוחמר מאוד בהשוואה לזה של  המוסלמים , לא בכדי תכפו והתעצמו פגיעות הערבים ביהודים.
אכיפת חוקי הגזע על היהודים בלוב  הייתה איטית וחלקית בתחומים מסוימים ומיידית בתחומים אחרים.
בתחום החינוך ,למשל, הייתה האכיפה מיידית ,והיהודים הורחקו מכל בתי הספר . בתחום הכלכלי הייתה  האכיפה יותר איטית ,בשל תרומתם החשובה של היהודים בענפי הכלכלה.
היהודים  לקחו על עצמם לנהל את רשת החינוך של ילדיהם.
יהודי לוב במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 אסר המושל האיטלקי כל פעילות ציונית, כולל מועדוני ספורט למיניהם.
מיד עם הצטרפותה של איטליה למלחמה החלו בנות הברית להפציץ את טריפוליטנה, ה"חארה" –הרובע היהודי-היה ממוקם באזור אסטרטגי ולכן הוא הפך יעד להפצצות.כבר בהפצצה הצרפתית הראשונה נהרגו 30 יהודים מתושבי ה"חארה" ,ארבעה בתי כנסת נהרסו כליל, בית העלמין ניזוק והרבה מצבות נבזזו לבניית ביצורים. רבים מבתי העסק ניזוקו, ובתי היהודים נפגעו. בגלל ההפצצות ברחו רבים מתושבי ה"חארה . תושבי הרבעים החדשים נפגעו ,רבים נשארו ללא קורת גג.
נוכח המצב הקשה  החלו  התנועה הציונית ו"בן יהודה" (ועד מיוחד לעזרה לעניים נפגעי המלחמה) לאסוף כספים  כדי לאפשר לנפגעים ולבורחים לשכור דירות מחוץ ל"חארה"  וכדי לספק את  צורכיהם הבסיסיים של הנפגעים.הם בנו  מקלט גדול מתחת ל"חארה". כך ניצלו חייהם של רבים.

בתקופה  קצרה זו שופרו היחסים בין היהודים והערבים. שתי האוכלוסיות היו נתונות לבעיה משותפת של הפצצות, לכן כאשר ברחו היהודים לכפרים, הסכימו הערבים להשכיר להם מקומות מגורים תמורת תשלום והיהודים  בתמורה סיפקו להם את צורכיהם.

אכיפת חוקי הגזע נעשתה חמורה וקשה יותר בתקופה זו.

 עבודות כפייה בלוב

שלט בכניסה למחנה הכפייה בבוקבוקב- 1942 פרסם מושל לוב צו, שחייב את  היהודים להתגייס למאמץ המלחמתי.
כ-3000 יהודים מטריפולי רוכזו במחנה סידי-עזאז לעובדות כפייה. בשל ארגון ותשתית לקויים נותרו במחנה כ-1000 יהודים. המשימה העיקרית הייתה סלילת כבישים בחזית קירנייקה בגבול לוב מצרים. לצורך זה נשלחו למחנה בוקבוק  350 יהודים עובדי כפייה, אשר בראשם עמד המהנדס היהודי משה חדד.

היהודים שהו שם ועסקו בעבודות כפייה בתנאים קשים. חלקם לא עמדו בתנאי החיים הקשים ומתו במחנה.כשבנות הברית החלו לכבוש את לוב ולסלק את האיטלקים ,הופצץ בין היתר  מחנה בוקבוק. עובדי הכפייה היהודים נטשו את  המחנה  והחלו לנוע רגלי לכוון עיר הבירה טריפולי במסעם זה הם סבלו חרפת רעב וצמא והופצצו לכל אורך הדרך. חלקם מתו מההפצצות, וחלקם מתו  מרעב ומצמא, רק מעטים הגיעו בשלום לבתיהם.

גירוש יהודים מלוב לתוניסיה ואיטליה

בשנת 1940  ניתנה הוראה לכלוא את כל היהודים בעלי נתינות זרה במחנות הסגר.
בשנת 1941  ניתנה הוראה לגרשם . ע"פ הסדר עם תוניסיה, הנתונה למרותו של שלטון וישי,  גורשו כ-1600 יהודים בעלי נתינות צרפתית, תוניסאית, אלגיראית ומרוקאית בינואר- מרץ  לתוניסיה, מיעוטם- לאלגיריה . המגורשים התווספו ל-400 יהודים אחרים מלוב  שחיפשו מקלט בתוניסיה. רובם שוכנו במחנה הסגר ב"ספאקס". עם הכיבוש הישיר של תוניסיה ע"י הגרמנים החמיר  מצבם עוד יותר, והם  אולצו לעבוד עבודות כפיה.
רק עם שחרור תוניסיה שבו היהודים  ללוב.

יהודים בעלי נתינות בריטית הועברו באוניות מזוהמות למחנות עבודה באיטליה, חלקם הועברו למחנות כפייה באוסטריה וחלק הגיעו גם למחנה הריכוז ברגן בלזן בצפון גרמניה.
רק בתום המלחמה הועברו למחנות שבויים בריטיים וטופלו עד ששבו ללוב.

מצב יהודי קירנייקה
מצבם של יהודי קירנייקה היה קשה יותר בזמן המלחמה מאשר זה של  יהודי טריפולי. חוקי הגזע נאכפו ביתר שאת. בהיותה בקו החזית ,( קירנייקה  עברה 5 פעמים מידי האיטלקים לידי הבריטים),הייתה קירנייקה  תחת הפצצות  בלתי פוסקות  של בנות הברית. כל פעם שנכבשה ע"י הבריטים קידמו  היהודים ברגשות שמחה  את ה"משחררים הבריטים",הם  נענשנו קשות ע"י האיטלקים כאשר האזור עבר שנית לידיהם.

 באחד הכיבושים של האזור החליטו השלטונות האיטלקים לגרש את רוב יהודי קירנייקה. כ-2600 יהודים פונו למחנה ב"גאדו" השוכנת כ-235 ק"מ דרומית מערבית לטריפולי. מיעוטם פונו לכפרים.
פינויים נמשך עד לאוקטובר 1942.
העצירים במחנה "גאדו" שוכנו בביתנים ארוכים בצפיפות רבה. המחנה הוקף בגדרות תיל. השמירה הייתה בידי איטלקים וערבים. המפקדים הסתובבו עם שוטים, ועל  כל  עברה קטנה הכניסו את היהודים לצינוק והכו אותם קשות.
התנאים הסניטרים הגרועים, האקלים הקשה והאוכל במשורה  גרמו למגפות קשות. 562 מהיהודים מתו במחנה , המגפות ביטלו את תוכניתם של האיטלקים להעבירם למחנות כפייה באיטליה מחשש להפצת המחלות. עובדה זו הצילה אותם מגורל יהודי איטליה, שנשלחו לאושוויץ.

 ב-1942 שוחרר המחנה  ע"י הבריטים לאחר מפלת הגרמנים  ב"אל-עלמיין".
האיטלקים השאירו "אדמה חרוכה" במקומות מגוריהם של היהודים. הם בזזו והציתו את בתיהם וחנויותיהם .

חאג' אמין אל חוסייני הציע למדינאים הפשיסטים בנסיגתם  לקחת את היהודים של טריפולי למחנות הריכוז באירופה. רק כניסתם המהירה של  הבריטים מנעה את יישום התוכנית הזדונית.

המפגש עם חיילים ארץ – ישראליים בשרות  הצבא הבריטי

נקל לשער את ההתרגשות, שאחזה את יהודי לוב , נוכח המפגש שלהם עם חיילים יהודיים בצבא הבריטי, שענדו  את הסמל "מגן דוד" על בגדיהם. הם זקפו את קומתם והוו עבורם מקור עידוד וגאווה עילאי. החיילים הארץ- ישראלים ראו במפגש זה הזדמנות להציל את אחיהם ממאורעות המלחמה.

חודשו החיים היהודים בכל תחומי פעילותם הקודמת,חודש ארגון הספורט "מכבי" ונחנך אצטדיון ספורט.

פרעות 1945

היהודים חשבו ,שאימת המלחמה עברה, ועתה ישובו החיים לקדמותם. אולם הם לא שיערו, שהפרעות וההרג הקשים יבואו עתה מידי שכניהם הערבים .

ב-1944 החלה מסתמנת הרעה  ביחסם של התושבים הערבים לתושבים היהודים בשל הסיבות הבאות:
1. משבר כלכלי: השלטון  בדר"כ הפנה את זעם ההמונים  ,כתוצאה מהמשבר הכלכלי, כלפי המיעוט היהודי חסר ההגנה.

 2.הלאומנים הערבים שביקשו עצמאות ללוב  ,יצרו את התודעה הלאומית ע"י הדגשת השווה והשונה. היהודים היו הגורם השונה ועל כן הרבו להסית את האוכלוסייה המוסלמית נגד היהודים . היהודים- אף על פי  שחיו  אלפי שנים בלוב  והיו אזרחים כמו האזרחים הערבים, הפכו לפתע ל"זרים".

3. הממשל הבריטי נקט עמדה פסיבית ונמנע מלהפעיל אמצעים תקיפים נגד הפורעים הערבים- מה ששימש "אור ירוק "להגברת התוקפנות.

4. הסכסוך הערבי ישראלי הגדיל את השנאה ואת ההיתר לפרוע ביהודים.

4 בנובמבר 1945

הסתה פרועה, שהגיעה לשיאה באותם ימים, וכללה שמועות שקריות על רצח המופתי והקאדי וכן  על חילול "מסגד עומר" גרמה לשלהוב יצרים של הרחוב הערבי.
לפנות ערב ניתן האות
המוני ערבים החלו לפרוע ביהודים. זה היה פתאומי. האוכלוסייה לא הייתה מוגנת. האכזריות הייתה רבה. הפרעות נמשכו עד 7 לחודש ,והבריטים נמנעו מלנקוף אצבע כדי להגן על היהודים ,למרות קריאות חוזרות ונשנות של ראשי הקהילה היהודית.
המהומות פשטו לכל הכפרים והתוצאות היו איומות:

132 הרוגים:ב"פרק העדויות" ניתן לקרוא על  סיפוריהם של  אנשים ,שחוו בעצמם  את זוועות ה"טבח".
30 אלמנות,
מאות פצועים,
9 בתי כנסת הוצתו,
מאות בתי מגורים וחנויות נשרפו ונבזזו,
אלפי יהודים נשארו ללא קורת גג.
אלפים הפכו בין לילה לאביונים,
כשהתערבה סוף סוף המשטרה,היה זה מאוחר מדי. היא נאלצה לכנס אלפי יהודים למחנות ולספק להם מזון.
לפי דיווחו של עיתונאי "הניו יורק טיימס",  קליפטון דניאל:

"רבות מן ההתקפות נערכו במחשבה תחילה ,ותכליתן -רצח בדם קר.
תינוקות הוכו במוטות ברזל עד שיצאה נשמתם, זקנים רוטשו במקום שנפלו.בוקעו כריסיהן של נשים הרות. משפחות שלמות נשרפו חיים בבתיהן. שני אחים איבדו 27 שארי בשר בהתקפה אחת...ברתחת הפרעות נדמה היה שהתשוקה לשוד ולנקם נתחלפה בצימאון לדם...."

המאורע המזעזע הזה השאיר  רושם כל כך" הירואי" על האוכלוסייה הפורעת  שנהגו לשיר:
"סרת עמלה פי לוטני"("קרה מקרה במקומותינו")
בשאריע מזרני
דובחו זוז נאגה כבאר ושבע זריר וחרייפ סודני ("נשחטו כבשה שחורה  ו-7 גוריה ועבד סודני" והכוונה לאישה, משרתה ושבעת ילדיה שנשחטו ע"י הערבים)
נהגו לשיר זאת בעקבות ה"טבח".(ע"פ עדות שמיעה וראיה של ניצולה)

זו הייתה רעידת אדמה בקהילה. ה"טבח" הנורא ע"י שכניהם הערבים הגביר  את תחושת השייכות לחברה הלובית. זה ערער לחלוטין את מסכת היחסים הקודמת בין יהודים וערבים .

לפני פרוץ הפרעות ניסו החיילים הארץ- ישראלים בצבא הבריטי לעזור לבני המקום להקים ארגון להגנה עצמית כדי לחזק את ביטחונם במקרה של פוגרום, הדבר דלף לצבא הבריטי והם קטעו יוזמה זאת באיבה. המשטרה הבריטית הבטיחה לדאוג לביטחונם של היהודים,. אולם ברגע האמת הם התעלמו ואפשרו לטבח הנורא  להתרחש.

אחרי הפרעות התחילו הארגונים הלאומנים בלוב להפעיל לחץ  ואיומים נוספים לפגוע ביהודים, אם לא יתמכו בתביעותיהם לעצמאות. ,נשיא הקהילה הצהיר על תמיכתו,  אף על פי שידע על  עמדתם האנטי יהודית של הלאומנים וחשש לגורלו של צאן מרעיתו-היהודים ,אם וכאשר ישתלטו הלאומנים על המדינה.

התארגנות להגנה עצמית של היהודים.

בני הנוער החלו לחפש מוצא מהמצב הנורא שאליו נקלעו,הם ביקשו דרך להתארגן ולהתאמן כדי להגן על עצמם ועל משפחותיהם. הבריטים רדפו בחורמה כל התארגנות. למרות זאת הצליחו  היהודים להתארגן להגנה עצמית. הם רכשו נשק והתאמנו.התוצאה הייתה  ,שבפרעות הבאות היו פחות אבדות ברכוש ובנפש של היהודים.

 הרצון לברוח מלוב היה עתה חזק מתמיד,אולם הבריטים שלטו על א"י ומנעו מהצעירים היהודים לקבל אשרות כניסה.צעירים אמיצים  אלו לא הרפו. הם פרצו את המצור בדרכים לא - דרכים והגיעו דרך מצריים ,תוניסיה או באמצעות אוניות דייגים  לאיטליה, ומשם לא"י.אחרי פרעות 1945 הצליחו להימלט 1700 יהודים. בסה"כ עלו בעלייה בלתי ליגלית 3500 יהודים.

פרעות יוני 1948

בחג השבועות 1948 התפרצה אלימות שנייה של הערבים כלפי הקהילה היהודית.

הפעם המניעים לפרעות נבעו משתי  סיבות מרכזיות:
א.  החלטת מדינות ערב לפלוש לא"י בעקבות הכרזת העצמאות ב-15 במאי 1948.
ב.מתנדבים  מוסלמים רבים מארצות צפון אפריקה ולוב נעו לכוון א"י לעזור במלחמה . צעירים מוסתים ומשולהבים אלו עברו דרך השכונות היהודיות, שהפכו להיות קורבן קל וזמין.

פניית מנהיגי הקהילה לבריטים לנקוט אמצעי ביטחון  מקדימים לא נענו. בשבת החל הפוגרום.

אספסוף שהתאסף ב"באב אל חורייה", מצוייד באלות ,סכינים וגרזנים נע לכוון ה"חארה" -הרובע היהודי.

אולם הפעם הם נתקלו בהתנגדות עזה.ההמון הערבי הופתע מעוצמת ההתנגדות היהודית . הוא  נסוג ושם פעמיו אל עבר שכונות בלתי מוגנות, פגע בכל עוברי האורח הבודדים, שרף את הבתים היהודים ובזז כל מה שניתן לבזוז.
הבריטים ,כהרגלם, פעלו באיחור.

ההרגשה הייתה נוראה.
התוצאות היו : 1600 יהודים  נותרו ללא קורת גג ומצאו מפלט ב"חארה" ובמחנה הפליטים "פורטו בניטו",
עשרות חנויות נבזזו,
אנשים  רבים נותרו ללא פרנסה,
14 יהודים נהרגו,
4 נפצעו קשה,
100 נפצעו קל,
ואישה אחת נאנסה,
הפגיעות היו קשות ומכאיבות ,אולם ההגנה היהודית ,גם אם הייתה מצומצמת, הצליחה להקטין באופן משמעותי את היקף הפגיעות  ביחס לפרעות 1945ואף להשיב לפורעים כגמולם.

הקהילה היהודית שלחה איגרת דחופה למועצת הביטחון של האו"ם ודרשה:
"שחררו אותנו", "תנו ליהודים לצאת מהמקום  שבו ההערבים פורעים בנו ללא רחם והבריטים לא מגנים עלינו.

המתח בין היהודים והערבים גאה ,והיו תקריות לעתים קרובות.
הלחץ על הבריטים לשחרר את היהודים גבר, ועם ההכרה של דה פאקטו  של בריטניה בישראל  ב-19.1.49  התירה לבסוף בריטניה ליהודי לוב לצאת,  בתנאי שיוותרו על נתינותם.

הבשורה גרמה לנהירה עצומה של יהודים מכול רחבי לוב. נוצרו בעיות קשות של ארגון  היתרי יציאה, למדינת ישראל היה קושי לקלוט כל כך הרבה פליטים. הבריטים סרבו בתחילה לאפשר לנציגים ישראלים לבוא לארגן את היציאה,בסופו של דבר, למרות הקשיים,הצליחו הנציגים הישראלים לעזור לכל מי שבקש לצאת.

מוסדות האו"ם שהתגייסו לעזור לפליטים מכל העולם, נמנעו ממתן עזרה לפליטים יהודים חסרי-כל,שנמלטו מלוב. ה"גוינט" (ארגון יהודי אמריקאי) נרתם לעזור במימון יציאתם של  יהודי קירינאיקה שבלוב. הארגון  דאג לממן את הסעתם , להקים להם  מחנות פליטים,לספק את מזונם ולבושם,לערוך להם בדיקות רפואיות  ,לרפא את החולים ,ולבסוף לאבטח אותם עד הגיעם לא"י.

מאפריל 1949 ועד שלהי 1952 הגיעו 30.400 יהודים מלוב לישראל. בשל מהירות העזיבה היה קושי במכירת הרכוש ההפסדים  היו גדולים. רבים נטשו את רכושם והביאו עמם רק את הסכום המותר בסך של 250 לי"ש.

אחרי הבריחה ההמונית  נותרו  כ-4100 יהודים ,שרובם נשארו בשל הרכוש הרב שהיה ברשותם, ואשר קוו, שעם הזמן ובצורה הדרגתית  יאפשרו  להם שלטונות לוב למכור את רכושם ולצאת. דבר שהתברר מאוחר יותר כאשליית שווא.עד סוף מלחמת ששת הימים התרוקנה לוב מכול אזרחיה היהודים.

היהודים שנותרו זכו בתחילה ליחס טוב  מיד לאחר שלוב זכתה בעצמאותה, אולם לא לאורך זמן . כשהצטרפה לוב לליגה הערבית, חל שוב שינוי לרעה ביחסו למיעוט היהודי הקטן  שנשאר.
נקבעו הוראות מיוחדות כלפיהם:
היהודים הורשו  לקבל רק תעודות מסע זמניות במידה והורשו לצאת לחו"ל.
אף על פי  שהיו אזרחים, לא צוינה אזרחותם,

ב-1954 סגרו את בתי הדין היהודים, פטרו את כל השוטרים היהודים,
ב-1957 הכריזו חרם על ישראל ונאסר על היהודים ליצור קשר כלשהו עם בני משפחותיהם בישראל,
ב-1958 פוזרה ההנהגה היהודית,
ב-1960 נסגר בית הספר היהודי "אליאנס",
ב-1960נאסר על היהודים  לרכוש נכסי דלא ניידי. הם נאלצו לרשום את הרכוש על שמם של ערבים  ולאפשר להם שותפות ברכוש ,אף על פי שהשותפים הערבים לא השקיעו דבר ברכוש המשותף,
ב-1961 הוחרמו ,בצו רשמי, כל הנכסים של היהודים ,שברחו לישראל והותירו את רכושם בלוב. הרכוש הועמד תחת אפוטרופסות ממשלתית.

פרעות יוני 1967

בעקבות מלחמת ששת הימים החלה בעיתונות ובמסגדים  תעמולה של אש"פ  ושל אנשי דת מוסלמים  נגד היהודים.התעמולה העמידה את הישוב הקטן בסכנת חיים, ואכן החלו מהומות שלוחות רסן. כנופיות החלו לרדוף את היהודים, רבים נאלצו להימלט. 300 יהודי בנגזי פונו במהירות למחנה צבאי כדי להגן על חייהם.
שוב נפגעו יהודים בנפש וברכוש.

שתי משפחות שלמות, של שלום לוזון ושל אמיליה בארנס חביב :שמנו יחד 13 נפשות, נרצחו בדם קר ע"י קצין לובי, שהוציא אותן באמתלא שבא להצילן ,ורצח אותן באכזריות בפאתי העיר טריפולי.

לנוכח הפרעות והלחץ בינלאומי ,שהפעילו הקהילות היהודיות וישראל, נעתרו השלטונות לאפשר ליהודים לצאת לאיטליה עד להרגעת הרוחות.
4000 יהודים עזבו, כשרק מזוודה של בגדים אישיים בידיהם ו-20 לי"ש .

ההון הרב של עשירי לוב נותר בלוב. ערכו נאמד ב-חצי מליארד דולר בערכים של שנות ה70. גם רכוש זה הוחרם והועבר לאפוטרופוס הכללי יחד עם הרכוש  שהוחרם קודם לכן.

100 היהודים  שנותרו  בלוב נרדפו ע"י השליט , מועמר קדאפי, שסילק כל שריד של הקהילה היהודית עתיקת היומין בלוב, הוא  הרס גם את בתי העלמין היהודיים ובנה במקומם בנינים ציבוריים ,ואת בתי הכנסת הפך למסגדים (ראה צילום למעלה  של הרובע המפואר שנבנה על חורבות בית הקברות היהודי).

להרחבה :בספרו של  יעקב חג'ג'-לילוף מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב "תולדות יהודי לוב מראשית התיישבות היהודים בלוב ועד עלייתם וקליטתם בארץ".


 
אל הדף הבא אל דף הבית אל הדף הקודם
 
הוסף למועדפים  הפוך לדף הבית שלח דף זה באימייל
 
כל הזכויות שמורות לספי גבאי 2007 ©
סטודיו לעיצוב גראפי מתקדם, בנייה , תחזוקה ואחסנת אתרי אינטרנט