לוגו ראשי
? מיליון יהודים חיו בארצות ערב ובמדינות מוסלמיות עד שנות השבעים של המאה ה-20 . מדינות אלו רוקנו את ארצותיהן מאזרחיהם היהודים. היכן הם ומה עלה בגורלם

קהילת יהודי עירק (המשך)

הרב חכם ששון כדורי ראש קהילת בבלהעתונות מלאה במאמרי שנאה והסתה, שעודדו בעלי חברות לא להעסיק יהודים. ספרו של היטלר "מיין קאמפ" תורגם לערבית.

ב-1936, במקביל למרד הערבי בא"י ובהשפעתו , נרצחו 10 יהודים ברחובות בגדד ובערי השדה.המשטרה  לא בדקה את נסיבות הרצח, דמם היה הפקר.

"הפרהוד" – פוגרום ביהודי בגדאד בחג השבועות 1941

בשנת 1941 התחוללה הפיכת קצינים , בראשה עמד ראשיד עאלי אל גילאני הפרו-נאצי. העוצר, עבד אל אילאה , אנשי בית -המלוכה  וראשי השלטון נמלטו. הבריטים  חששו ,שעיראק  תהפוך לבסיס נאצי, לכן שבו וכבשו את עיראק. בפרק זמן קצר זה, שבו הבריטים עמדו בפאתי העיר, ברחו ראשיד עלי ,ראש הממשלה, וחבורתו , אחד מחברי הממשלה- יונס אל סבעאוי ,שהיה ידוע באיבתו ליהודים.נשאר בעיר.

יונס אל סבעאוי קרא לראש הקהילה ששון חצ'ורי, וצווהו להורות ליהודים להסתתר בבתיהם למשך שלושה ימים . הוא ביקש שבפרק זמן זה של העדר שלטון יוכל לבצע את זממו ולאפשר לפלוגות הנוער ,שחומשו על ידיו לפרוע ביהודים. אולם בו ביום נעצר יונס וגורש ע"י הוועדה לביטחון פנים. היהודים חשבו ,שהסכנה חלפה, במיוחד כשנודע להם, שהעוצר ויורש העצר שבו לעיר. היהודים יצאו מבתיהם לרגל החג לבקר את ידידיהם ולקבל את פני יורש העצר. בשובם מקבלת הפנים התנפלו עליהם אנשי צבא רצחו יהודי ופצעו 16 אחרים כל זאת מול עיני המשטרה ,שנמנעה מלהתערב. בשעה 18:00 באותו יום בוצע רצח אכזרי ; יהודים , שנסעו באוטובוס ,הורדו ונטבחו במקום , לאחר מכן נדרסו ע"י מכוניות. חיילים ,שוטרים ואנשי פלוגות הנוער  התנפלו על שכונות יהודיות, רצחו ,אנסו,פצעו ושדדו את היהודים ,ולבסוף העלו את  הבתים באש.

למחרת נמשכו השוד והרצח . עתה הצטרף אספסוף להשתוללות.

רק כעבור יומיים נתנה הוראה מטעם העוצר להפסיק את הרצח והביזה, הוא  חשש ,שהפורעים יפגעו גם ברכוש

ביתנו הנטוש על שפת החידקל בעיר בצרה
מעל: ביתם של משפחת גבאי על גדות נהר החידקל, שננטש בשנת 1950  ,כשנאלצו לברוח מעיראק . היה זה אחד מבין אלפי בתים שננטשו עקב בריחת  רוב רובה של הקהילה היהודית מעיראק בשנת החמישים

מוסלמי.אין ספק ,שהעוצר ידע על המתרחש ,אך העדיף שהנוער, המשטרה והצבא, יוציאו את זעמם ,בשל כשלון מנהיגיהם הפרו -נאציים, על היהודים ,ולא נגדו. גם הבריטים ,שעמדו בשערי העיר ויכלו להפסיק את הפוגרום לא נקפו אצבע.
 
הטבח הנורא לא הותיר מקום לספק :היהודים הבינו שאין אפשרות להמשיך ולהתקיים בעיראק. הפרעות הוכיחו לרובם, כי כל תרומתם ונאמנותם לעיראק לא הועילה להם ברגעי משבר.
הם חשו נבגדים ע"י העיראקים  וע"י הבריטים ,אשר להם  עזרו כה רבות. מדוע הם, האזרחים הנאמנים, שמעולם לא בגדו בעם ובמולדת העיראקית, uאשר תרמו מכישרונם ומרצם למולדת העיראקית ,זכו ליחס נורא כזה רק בשל היותם יהודים.
פרעות אילו היו נקודת מפנה לגבי צעירים יהודים רבים.
לאחר הפרעות הגיבו היהודים בשלושה אופנים:

חלקם חפשו דרכים לברוח מעיראק. רבים ברחו באופן פרטני לא"י ולהודו.

חלקם פנו להקמת  ארגון להגנה עצמית .הוקמו שני ארגונים קטנים  "עדת יהודים
                               
.חופשיים ו"ארגון נוער ההצלה".

רבים  פנו למחתרת הקומוניסטית. הם ראו במפלגה זו ,שחרטה על דגלה שוויון ללא הבדל דת וגזע, פתרון למצוקתם ,כמעוט יהודי במדינה ערבית.

ב-1942  הגיעו שליחים ציונים מא"י לעיראק בעקבות כרוז , שהתגלגל לארץ על "מחתרת יהודית  מקומית" שקמה בעקבות הפרעות ,ובקשו לארגן פעילות ציונית בקרב היהודים.

ראשי הקהילה בקשו להרגיע את הרוחות במהירות האפשרית , ולכן  הזדרזו לעשות פעולות שיקום. הם פיצו את אלו שניזוקו  מבחינה כלכלית, והקימו קרן , שתתמוך
ביתומים , עד שהבנים יסיימו את לימודיהם התיכוניים והבנות תינשאנה. המטרות הושגו בזכות השפע הכלכלי ,שפקד את עיראק בשנים הללו בשל הימצאותם של כוחות בריטיים על אדמת עיראק . היהודים הגיעו  בימים אלו להישגים כלכליים מרשימים ,אולם מיד עם יציאת הבריטים בתום מלחמת העולם השנייה שב והתערער ביטחונם .העוינות וההסתה נגדם שבו להשתולל בעקר נוכח האירועים בא"י.

 כיצד פעלו השליחים של התנועה הציונית בעיראק.

השליחים הראשונים שהגיעו לעיראק לאחר ה"פארהוד"ב- 1942 ציפו לראות קהילה מדוכדכת ,המבקשת לעלות לישראל, אבל המציאות , כפי שציינו, הייתה שונה לחלוטין.השיקום הכלכלי והביטחון  באותן שנים תרמו לכך, שרוב היהודים העדיפו להישאר בעיראק ולהתגבר על המשבר של ה"פארהוד".

השליחים המאוכזבים החליטו להקים ארגון , שיכשיר את הצעירים לרעיונות הציוניים ובו זמנית יכין אותם להגנה עצמית למקרה של הישנות הפרעות .
הארגון שהוקם היה- "החלוץ", ולו שלוש זרועות: חנוך עברי, הגנה עצמית ועלייה.

חנוך עברי-  החלו ללמד עברית.
הגנה עצמית-החלו לאמן צעירים להשתמש בנשק להגנה עצמית , ולחפש מקורות לאסוף נשק.
עלייה- סייעו לכול מי שבקש להימלט מעיראק לעלות לארץ ישראל.

בתקופה זו זכו השליחים להיענות דלה. צעירים משכילים, העדיפו את החלופה של המפלגה הקומוניסטית. רוב הציבור הבוגר לא נענה לאתגר של השליחים הציונים.א"י הייתה מולדתם ההיסטורית והמשיחית ,אך לא המעשית. רק המציאות הקשה ,שקידמה את פניהם מיד בתום מלחמת העולם השנייה, דחפה-בעיקר את הצעירים- לרעיון הציוני, לאחר שכל אלטרנטיבה אחרת לא הועילה להם.

 הקהילה היהודית  בין השנים 1945 - 1952

השנים הללו היו השנים הקריטיות בחיי הקהילה היהודית, עם סיום מלחמת העולם השנייה
חלה שוב הידרדרות במצב הכלכלי בעיראק , ושוב נתפנו השלטונות לרדוף את היהודים. במקביל שבה ועלתה בעיית א"י, אשר הוסיפה נדבך נוסף להסתה נגד היהודים.
עיראק של השנים הללו הייתה ממלכה ,ולה מלך ינוקא,פייסל השני . דודו מצד אמו ,העוצר עבד-אל- אילאה, קיבל את כל הסמכויות, שהעניקה החוקה למלך.בתקופה זו התחלפו תכופות ראשי ממשלה ושרי הפנים, אבל האיש החשוב בפוליטיקה העיראקית  אשר אחראי ליציאתם של רוב רובם של יהודי עיראק ,היה נורי סעיד ,בין שכהן כראש ממשלה ובין שישב באופוזציה.

ב-5 במאי 1946 ערכו תלמידים הפגנות לקראת פרסום מסקנות ועדת החקירה האנגלו אמריקאית . הושמעו איומים על עתידם של היהודים . בשנה זו נתגייס אחד מגדולי הדת השיעית למערכה נגד היהודים. הוא פרסם "פתווה" נגד מכירת קרקעות ליהודים בכל ארצות ערב. התעמולה האנטי יהודית הלכה והתגברה לקראת שנת 1947.  למזלם של היהודים באותה עת, דעת הקהל הייתה מופנית לבעיות פנים, אך כאשר הודיעו באו"ם על תוכנית חלוקת א"י היא שוב הופנתה נגדם.

הממשלה שלחה מתנדבים לצבא קאוקג'י,נערכו מגביות להצלת פלסטין היהודים נדרשו לתרום למלחמה נגד ישראל . הסכום שנסחט נאמד בחצי מיליון דינר. הדוגמה המאלפת לסחיטת הכספים  הייתה של העוצר עבד אל אילאה  אשר העמיד קופסת סיגריות יקרה למכירה ויהודי עשיר אולץ לקנותה בכסף רב, אשר הועבר למען המלחמה בא"י.כמו כן אולצו היהודים לשכן בבתי הכנסת שלהם פליטים רבים מא"י.
ראש הקהילה, ששון כדורי, נאלץ לפרסם הצהרה בדבר זכות הערבים על א"י.
הרצליה לוקאי האסירה הצעירה ביותר בעיראק -ארביל 1948.לקראת ההכרזה על הקמת המדינה הועמד ארגון ה"הגנה" במצב הכן למקרה של פרעות.

 ב-15 במאי 1948, יום לאחר ההכרזה על הקמת  מדינת ישראל  , פלשו מדינות ערב לארץ ישראל. במקביל הכריזה עיראק על משטר צבאי בתחומה. לצורך זה הוקמו לראשונה  4 בתי דין צבאיים. מאותו יום הפכו ההגבלות על היהודים לחמורות ביותר ובמיוחד  הרדיפות, המאסרים והמשפטים המבוימים בפני בתי הדין הצבאיים.

באמצע יוני נעצרה קבוצה של עשרה סוחרים יהודים, רובם בכירים בענף המסחר,אשר סחרו עם ברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנייה, סחרם היה חוקי ומשום כך לא יכלו השלטונות להפלילם בגינו. לכן הואשמו בהזדהות עם הקומוניזם ובשתתפות בהפגנות. הם הועמדו לדין בפני בית דין צבאי ,ונגזרו עליהם תקופות מאסר בפועל או קנס של 10,000 דינר לכל אחד.

ביולי של אותה שנה צורפה "הציונות" לחוק  הפלילי לצד "הקומוניזם".מעתה ,מי שהואשם בעבירה זו היה צפוי לעונשים חמורים.

באותה עת החל שוב  גל של פטורי יהודים ,שהועסקו במשרדים

 

ממשלתיים. מספר המפוטרים נאמד ב-800 איש. משני בנקים יהודיים נשלל הרישיון לעסוק בהעברות כספים במטבע חוץ. נוסף לכך הוחמרו ההגבלות  במתן רישיונות יבוא וייצוא לסוחרים יהודיים , וכן הוטלו מיסים גבוהים.
ניצול החקיקה האנטי ציונית בלט לרעה במיוחד בפרשת המכתבים מא"י.

כל הדואר שהגיע מא"י,עבר את הצנזורה של הבולשת העיראקית. וזו פתחה בגל אנטי יהודי של חקירות,מעצרים,העמדה לדין, הטלת קנסות ועונשי מאסר בפועל.לא רק הנמען הוזמן לחקירה, אלא גם מי שנזכר במכתב. מכתבים תמימים בין קרובי משפחה, שלא היו עד אז בגדר אסור, שמשו  לפתע עבור השלטונות "הוכחה מרשיעה" לקיום קשר עם האויב הציוני.

סוזט בפתח בית הסוהרהיהודים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות והוטל עליהם קנסות כבדים, שרוששו את משפחותיהם. עשירי היהודים היו הטרף הרצוי של בתי הדין הללו. חרושת ההלשנות הגיעה למימדים כאלה, שכל ערבי, שביקש להיפטר מחובו כלפי יהודי העליל  עליו עלילה כלשהי, ובכך פטר עצמו מן החוב.

הרדיפות כללו חיפושים משטרתיים בכל בתי היהודים. פורסמו תקנות חדשות,שהרעו באופן קיצוני את מצבם הכלכלי.הערבים נדרשו  לקנות בימי שבת ,כאשר חנויות היהודים סגורות נאסר על היהודים לצאת מהמדינה , פרט למקרים יוצאי דופן, ומי שברח ולא חזר - רכושו הוחרם.חוק מס הכנסה אפשר להטיל שומה 5 שנים אחורנית, ונוצל כעת  ע"י השלטונות כדי לגבות סכומי עתק מהסוחרים .

קטע מעיתון עיראקי משנת 1949 ובו הסתה נגד סוזט גבאי –רוקחת ומורה . סוזט בתמונה בבית סוהר

כמו כן נמנע מהיהודים לקבל שירותים ממשלתיים כגון : שירותי אשפוז בבתי חולים ובמרפאות,  נמנעו מהם שירותי ניקיון . בשכונות היהודיות עלתה הצחנה על גדותיה,  ופרנסי הקהילה הוצרכו למצוא פתרון עצמאי לכל הגזירות הללו.

המדיניות האנטי יהודית היזומה הגיעה לשיאה במעצרו של הסוחר היהודי האמיד, שפיק עדס ,באוקטובר 1948.
עדס , שכל שועי עיראק היו בביתו, מי שהתנגד בכל תוקף לציונות ודחה כל בקשת עזרה מצידם,
דווקא הוא הואשם באופן אירוני בעזרה לציונות . הוא הובא בפני בית דין צבאי, ובתוך פרק זמן של 3 ימים נדון לתליה וכל רכוש המיליונים שלו הוחרם . כל חבריו הערביים, שהיו שותפיו העסקיים לא נעצרו ולא הואשמו.

האיש, כמו רבים אחרים, לא זכה אפילו להגנה משפטית מינימאלית,  לה זכאי כל אדם.
 
משפטנים ערבים, שהתכוונו לסנגר עליו ע"פ  החוק ,הוקעו בעיתונים כבוגדים וחדלו להופיע בבית משפט.

 עדס נאלץ לקרוא בעצמו את כתב ההגנה. הוא נתלה, ברחבה, שעמדה מול ביתו המפואר.גופתו נותרה על הגרדום 5 שעות ,מאות מוסלמים עמדו נוכח הגופה, צוהלים וחוגגים.
תלייתו של עדס על לא עוול בכפו , למרות התנגדותו לציונות, הכתה את הקהילה בתדהמה והטילה אבל כבד עליה. תלייתו  הבהירה לחלק גדול מהיהודים ,שהמשך חייהם בעיראק אינו אפשרי יותר.לא משנה מה יעשו, תמיד תמצא אמתלא לרדוף אותם.

בעצם ימי משפטו של עדס ב-17/9/48 הכינה הקהילה היהודית תזכיר למתווך האו"ם לא"י  -  הרוזן פולקה ברנדוט. הוא לא הוגש, כי ברנדוט נרצח, אולם העתקו נשמר. מחבריו כתבו, כי מעשי השלטון בעיראק דומים לאלה של היטלר.

הידיעות על הרדיפות ועל העינויים של היהודים בעיראק הגיעו למשרד החוץ בישראל ,ונציגי ישראל פנו לכל מנהיגי העולם, כדי ללחוץ על ממשלת עיראק להפסיק את הרדיפות, אך ללא הועיל.

כתגובה על חוסר יכולתם של ראשי הקהילה לטפל בעצורים ,התחוללה הפגנה של קרובות העצורים מול משרד ראש הקהילה-הרב ששון כדורי. בתגובה, עצרה המשטרה את המפגינות והשליכה אותן לכלא.

יעקב בטאט ,ציר פרלמנט יהודי, נפגש עם שר הפנים ובקש להפסיק את העינויים של העצורים, אך נענה שהמצב ימשך.

העיתונים הלאומנים והאנטי יהודים" אל יקט'ה" ו"אל איסתיקלאל "המשיכו במאמרי הסתה וכינו את היהודים "חיידק שצריך להיפטר ממנו" בנוסח האנטישמים בגרמניה הנאצית."אל יקט'ה" דרש מהממשלה לגרש את כל היהודים מעיראק.

בפרק העדויות ניתן לקרוא עדויות רבות של עצורים. ובין היתר את תיאור דרכי החקירה בבתי הדין הצבאיים ,כפי שבאו לביטוי בעדותו של מאיר מועלם,מייסד העיתון היומי "אל בריד אל יומי( ועל העינויים  בבתי הכלא).

יהודים  בדרכם לישראל דרך טהרן- אירן . 1950 באדיבות בית התפוצות
במרוצת אוקטובר-נובמבר 1949 נעצרו כ-700 איש ,רובם קרובי משפחה של "מבוקשים". חלק  מהם שוחרר וחלק הובא בפני בתי דין צבאיים.השופטים  חלקו את הנאשמים בצורה שרירותית לשלוש קבוצות. על כל קבוצה הוטל גזר דין-  של שנתיים עד חמש שנות מאסר,בחלקן גם עם עבודת פרך והגליות למקומות מרוחקים.

נוכח מצבם הקשה של היהודים  ניסו שליחי התנועה מא"י ככל יכולתם להבריח, לאמן בנשק ולהסתיר את ה"מבוקשים ".

מאות אנשים החלו להימלט, הבריחה ההמונית הדאיגה את השלטונות העיראקים . והם בקשו לעצרה. (-כ10% מכלל היהודים ברחו בדרך לא ליגלית ).

היות שהבריחה נעשתה בעיקר דרך אזור שאט אל-ערב –  הוא אזור הגבול  בין עיראק ואיראן-פנו השלטונות העיראקים לאיראנים ובקשו להחזיר את הנמלטים- אך נענו בשלילה.(באותה עת הסכימו האיראנים לשמש תחנת מעבר לנמלטים).

משלא הצליחו השלטונות  להחזיר את הבורחים, ניסו

למנוע את הבריחה בדרכים אחרות . שוטרים רבים הוצבו על דרכי הגבול ומול בתי היהודים בבצרה ,בעמארה וחנקין . שוטרי החרש בדקו את כל הנוסעים מבגדד לבצרה. המוכתרים היהודים נתבעו לזהות מי מהנוסעים הם יהודים. כל שומרי השער הערבים נתבקשו לדווח על כל יהודי , שאינו  בן המקום. למרות זאת  הצליחו מאות יהודים להימלט.
              
 יהודים  בדרכם לישראל דרך טהרן- אירן . 1950 באדיבות בית התפוצותנוצר שוק להברחת יהודים. בו השתתפו עשרות ערבים, מהאיש הפשוט ועד לפקידים ממשלתיים ושוטרים. הייתה זו תוספת משמעותית למשכורותיהם. מאות דינרים ניתנו למבריחי היהודים. חלקם היו אמינים וחלקם בגדו בבורחים ושדדו אותם או הסגירו אותם.

ניסיונם של הבורחים לממש את רכושם בערכו הריאלי לא צלח . "פתווה" של מוחמד אל –ח'אלצי, אסרה על התושבים המוסלמים  לקנות  את רכושם של היהודים, לכן רבים  נטשו את רכושם או מכרוהו בפרוטות.

נוכח האנדרלמוסיה ,שנוצרה עקב הבריחה הבלתי מבוקרת ,ומסיבות עיראקיות פנימיות החליט
ראש הממשלה תופיק א-סוודי ושר הפנים צלאח ג'אבר להגיש לפרלמנט הצעת חוק, שתתיר לכל יהודי לצאת מעיראק, בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו.

חוק לשלילת האזרחות

.ב-3 במרץ הוגש החוק וב-9 במרץ אושר.

החוק  שהתקבל קבע: 'ממשלת עיראק מתירה ליהודים לעזוב את עיראק  בפרק זמן של שנה,בתנאי שיוותרו על אזרחותם .נקבעה מכסה קטנה של מזומנים, שכל יהודי רשאי לקחת עמו- שמשמעותה הייתה- ויתור על רכושם. כמו כן נקבע ;   שכל מי  שעזב  את עיראק  קודם לכן  ולא חזר- רכושו יוחרם.
משך החוק- שנה,ואפשר להפסיקו בפקודת המלך.
שר הפנים רשאי להרחיק כל יהודי,שאיבד את אזרחותו העיראקית.

סביב הצעת החוק התנהל וכוח בבית הנבחרים העיראקי.צירי מפלגת ה"אסתיקלאל" דרשו, שרכוש היהודים יוחרם כנגד הרכוש הערבי, שנתפס ע"י ישראל(דבר שבוצע מאוחר יותר במרץ 1951 ). א-סאמוראי דרש שיסולקו כל היהודים מהמדינה. אסמאעיל ע'א'נם הוסיף , שצריך למנוע מהצעירים לצאת ולשלוח רק את החולים, הזקנים והעניים.

יישום החוק עורר קשיים רבים לאין שיעור .ממשלת עיראק אמנם אשרה את ביצוע החוק . אך לא  קבעה תוכנית ב

מחנה "פרדס חנה" לקליטת היהודים מעיראק-באדיבות בית התפוצות
מחנה "פרדס חנה" לקליטת היהודים מעיראק-באדיבות בית התפוצות

רורה ומוגדרת לאופן יציאתם .
המנגנון הממשלתי בעיראק ,שהיה אמור ליישם את החוק, הערים קשיים רבים ונהג בצורה גסה עם היוצאים.כדי לדרבנם לפעול במהירות ולמנוע סחיטה אכזרית  היו צריכים הפעילים הציוניים לשחד מנגנון שלם של פקידים עיראקים , אנשי משטרה ,אנשי מכס ואחרים . רבים מהפקידים העיראקים קיבלו משכורות חודשיות קבועות מידי ה"שליחים".

על פי החוק החדש התירה הממשלה לכל יהודי עד גיל  10 להוציא  20 דינר, מגיל 10 עד 20 -  30 דינר ומגיל  20 ומעלה כ -50 דינר ,כמו כן כמה זוגות בגדים, גרביים ,שעון ,טבעת נשואים וצמיד דק.
בשדות התעופה נעשו חיפושים דקדקניים במזוודות , מסמכים אישיים,תעודות  ומסמכי טאבו  הוחרמו.

 

הקפאת הרכוש של יהודי עיראק.-מרץ 1951

ב25 בפברואר 1951 כשבועיים לפני סיום 'חוק שלילת  האזרחות',  הגיע מספר הנרשמים לכדי 100,000, מתוכם  עזבו 35,000 ו-65,000 המתינו ליציאתם. היתר, כ-35,000  עדיין התלבטו, היו אלו בעיקר  בני השכבה העשירה ,וכן בעלי ה'אורינטציה העיראקית'.

ממשלת עיראק ,שבקשה לשים את ידה על רכושם של יהודי עיראק ,חששה שרוב בעלי הרכוש לא יוותרו על נתינותם ולא יעזבו את עיראק.כדי לזרז את היהודים לעזוב החלו  נשמעים איומים בעיתונות ומפי חוגים ביטחוניים בדבר הגורל הצפוי ליהודים שיישארו.

ב-10 במרץ 1951,יום אחרי שפג תוקפו של 'חוק לשלילת האזרחות', החליטו שני בתי המחוקקים לחוקק חוק להקפאת רכושם של היהודים.

החוק הוחל מידית בצורה אכזרית ומכוערת. הבנקים נצטוו לסגור את שעריהם ליומיים. יהודים, שהלכו לתומם לחנויותיהם או עסקיהם ,מצאו את הדלתות נעולות וחתומות. השוטרים והשומרים, שראו עצמם בעלים חוקיים של הסחורות שבהשגחתם ,שדדו אותן באין מפריע.
העיתונות הרעיפה שבחים על  ראש הממשלה דאז ,נורי אל-סעיד ,על  החוק שיזם.

 ממשלת עיראק נזהרה, שלא להכריז על החרמת הרכוש או הלאמתו, אלא רק על הקפאתו. הסיבה: על פי החוק הבינלאומי, החרמה או הלאמה מחייבים היו את בגדאד לשלם פיצויים לבעלי הרכוש והיא  לא התכוונה לעשות זאת. יתרה מזו ,עיראק גבתה 15% מערך הרכוש בשנתיים הראשונות, עבור ניהולו ואח"כ 5% כל שנה . בתוך כמה שנים  גזלה את כל הרכוש שהחרימה.

 נוכח חוק הקפאת רכושם רבים מעשירי עיראק שהתלבטו עד אז  נאלצו לעזוב. רק 10,000 יהודים העדיפו להישאר. 121,000 אלף עזבו את עיראק מתוך סך של 135,000 יהודים .

 על אופן ההחרמה סיפר  מעדות ראיה- עו"ד גדעון(פואד) צדיק .

עו"ד גדעון צדיק ,שאביו היה בנקאי פרטי בעיראק, והחזיק בביתו כספות גדולות, מלאות במשכוני זהב, שטרות ותכשיטים,נוכח בזמן ההחרמה  וכך סיפר: " ביום שבת ,בשעה 5 לפנות ערב ,הגיעו אלינו במפתיע שוטרים ובידיהם מנעולים וחותמות  , הם אטמו את כל הכספות. גם תכשיטים של אמי ואחיותיי הוחרמו. לאבי היו 3 חנויות בשוק , אחת מהן שמשה בנק פרטי, כול  שלוש החנויות נסגרו על כל תכולתן. ללא הגבלת זמן, לפתע מצא עצמו אבי, איש אמיד מאוד ומכובד בסביבתו, בעל 9 דירות ושלוש חנויות לאורך החידקל, חסר כול וחסר אונים, אין בידו אף מסמך, המעיד על בעלותו . הוא ניצב בפני 6 ילדיו ואשתו ואינו יודע כיצד ימשיך הלאה. לא פלא, שהוא לא  שרד יותר משנה, בואו למעברת  "חיריה"-חסר כל , הכריע אותו והוא נפטר ממפח נפש,  חודשים מעטים לאחר בואו לישראל."

זה היה אחד מהמבצעים הגדולים והמסובכים של הצלת יהודים מארץ ערבית והעלאתם ארצה.

שארית הפליטה

מספר הנשארים הצטמצם תוך זמן קצר מ10,000 לכדי 5000-4000 כתוצאה ממדיניות ההיפטרות מהיהודים. כגון שלילת אזרח

הצריף בו התגורר העולה לוי סמוחה בהגיעו מעיראק לישראל בשנות ה-50

ותם של אסירים יהודים ,שריצו את עונשם או שלילת אזרחותם של יהודים, שעזבו את עיראק ולא שבו תוך פרק זמן קצר.(ניתן לקרוא את עדותו של צלאח שהרבאני, חבר המפלגה הקומוניסטית, על האופן בו הועלה בכוח למטוס, בתום ריצוי עונשו).
הנשארים המעטים נמנו ברובם על חסידי ה"אורינטציה העיראקית" קרי: נאמנים למולדת העיראקית.
הם האמינו ,כי עתיד טוב צפוי להם בעיראק גם כאשר היו עדי ראייה לרדיפות ולשלילת החירויות הבסיסיות מהיהודים בשנים 1951-1948 ,ואף על פי שמרבית העדה היהודית נעקרה מעיראק.
הם קוו ,שפורענויות אלו ,הן תופעה חולפת.

נאמנותם והזדהותם עם עיראק ועם תרבותה והתרחקותם מהציונות לא עוררה אמון בחוגי השלטון ולא ריככה את השנאה העזה של האוכלוסייה כלפיהם. התעוררות הלאומנות הערבית צמצמה את המכנה המשותף בין הערבים לבין קבוצות המיעוט בעיראק.

אמנם ,אחרי היציאה ההמונית דעך  מקצת מסע הטרור, אך היחס אליהם נשאר שלילי עד למהפכת ה"קצינים החופשיים" בהנהגת בריגדיר עבד אל-כרים קאסם (1963-1958 ),אשר שמה קץ לשלטון המלוכני בעיראק.

תקופת שלטונו של עבד אל כרים קאסם ,שנמשכה ארבע וחצי שנים. נחשבה כתקופת הזוהר בחיי היהודים, שלאחר היציאה ההמונית.ההגבלות של השלטון הקודם הוסרו והושבו ליהודים זכויותיהם האזרחיות. עבד אל-כרים קאסם נטה לצד הליברלי של הקשת הפוליטית ,והיה לו יחס סובלני כלפי קבוצות שונות מבחינה :דתית ואתנית.

אולם שלטונו הגיע לקיצו עקב מרידה ,שהתחוללה בפברואר 1963, ברשות האחים עבד-אל-סלאם עראף. עבדל אל כרים קאסם הוצא להורג.

אחרי חיסולו ,התרגשו על הקהילה היהודית רדיפות, שהלכו והחמירו, תחילה, תחת שלטון האחים עראף ואחרי כן תחת שלטון ה"בעת" ,ובעיקר בתום מלחמת ששת הימים, תחת שלטונו של האיש החזק בעיראק -סדאם חוסיין.

עבד אל-סלאם עראף הנהיג מדיניות אנטי יהודית,הוא חידש את ההגבלות, שהוטלו על היהודים בתקופת השלטון המלוכני, והוסיף גזרות חדשות. הוא ניספה בשנת 1966 ואחיו עבד אל –רחמן עארף מונה במקומו.

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. נשיא עיראק שלח יחידות עיראקיות  סמליות להשתתף במלחמה.העם העיראקי ויחידות הצבא שולהבו בתעמולה ,לפיה הם עומדים להשמיד את ישראל.הרדיו והטלויזיה הוצפו בקריאות ל"גיהאד",

אום כלתום ,הזמרת המצרייה ,האהובה בכל העולם הערבי, חיברה שיר ,שהושר בפי כול- בשם "אדבאח אדבאח אל יהוד".

היהודים ניסו להמשיך את חייהם כרגיל ,אף על פי שהיחסים היומיומים בינם לבין שכניהם הערבים נעשו קשים יותר ויותר. גם עתה עדיין קוו, שזו תהיה סערה חולפת, והשלטונות לא יפגעו בהם.

אולם התבוסה של הערבים במלחמה גרמה להלם בציבור העיראקי המשולהב. כגודל הצפייה כך היה גודל האכזבה.

השלטונות חפשו "שעיר לעזאזל" כדי לתעל אליו את זעם ההמונים המרומים .הקהילה היהודית הקטנה הייתה הקרבן:השלטונות פתחו במסע נקם חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית של עיראק. הם עשו זאת בשתי דרכים: 1. תעמולתית 2.מעשית.

מבחינה תעמולתית-  גויסו כל אמצעי התקשורת: אנשי הרוח ,אנשי הדת,עיתונאים ואחרים כדי להסית את דעת הקהל נגד היהודים.ההסתה הסתייעה בספרות אנטישמית .הם הציגו את היהודים בעיראק כ"גייס חמישי" וכבוגדים.
ברמה המבצעית: החל מסע שיטתי  של נידויים חברתיים וכלכליים, שכללו בין היתר  פיטורים ממקומות עבודתם, ביטול  חברותם במועדונים, סגירת בתי המרקחת שלהם, מעקב צמוד על הנעשה בבתיהם הפרטיים,  ניתוק קווי הטלפון ושלילת הזכות לנוע בחופשיות ,למעט בקרבת ביתם.

התוצאה המיידית הייתה שהאוכלוסייה החלה לנקוט יחס עוין ומשפיל בפגישותיהם היומיומיות עם היהודים ולמעשה הייתה כבר מוכנה מנטלית ונפשית לגל הטרור והרציחות נגד הציבור היהודי.

ב-30 ביולי 1968 תפסו אנשי ה"בעת" בראשותו של אחמד חסן אל בכר את השלטון. מסע הטרור הגיע לשיאו. הנפגע הראשון היה נסים  יאיר בן חכם. הוא נחטף ממקום עבודתו ,משפחתו לא ידעה את  מקום הימצאו ורק בסוף ינואר נמסרה גופתו לקבורה. מעגל העצורים החל להתרחב  והגיע לעשרות.

משפטי ראווה

באחד בינואר 1969 הודיע רדיו בגדד על מעצרה והעמדתה לדין של קבוצת יהודים באשמת ריגול.

העצורים הוצגו בטלוויזיה ביום הראשון לפתיחת משפטי הראווה. הם נראו כמי שעברו עינויים קשים קודם לכן. כולם כפרו באשמה. שניים מבין ה"נאשמים" היו קטינים. מהלך המשפט לווה בהסתה פרועה של אמצעי התקשורת. מהלך המשפט הועבר לצפייה ,לאחר שקטעים רבים  צונזרו. משפחות הנאשמים לא הורשו ליצור  קשר עם ה"נאשמים".(תיאור מזעזע של  אמותיהם ונשותיהם של העצורים המחפשים את יקיריהן ניתן לקורא בפרק העדויות בעקר של אשתו של פואד גבאי ואמו של דוד יחזקאל ברוך דלאל) ).

ביום שני 27 בינואר 1969 שודרו פסקי הדין. 9 מבין העצורים נידונו למוות בתלייה ב"כיכר השחרור" במרכז בגדד.
הנידונים למוות היו: נעים ח'צורי הילאלי,צארלס חורש, פואד גבאי, דוד יחזקאל ברוך דלאל, יחזקאל צלאח יחזקאל,צבאח חיים דיין,דוד ע'אלי,יעקב גורגי' נאמורדי ונאגי' זילכה.

הקריין ,שהקריא את שמות הנידונים למוות, האיץ בעם העיראקי לבא ולחזות באירוע ,ולהפוך את היום ליום חג. משפחות שלמות על טפם נדחפו ב"כיכר השחרור" לחזות בתליית ה"אשמים". לאמתו של דבר, הם כבר הוצאו להורג בערב ורק גוויותיהם נתלו לראווה.

בישראל ובעולם היו מחאות נגד פסטיבל ההוצאות להורג. כדי להדוף את גל המחאות גויס הרב ששון חצו'רי,ראש הקהילה,שבנו היה עצור בידי השלטונות, כדי להזים את המחאות על משפטי הראווה.
דבריו לא שכנעו את הכתבים. היה ברור, שהוא נתון לאיומם של השלטונות.

סאת הייסורים לא הסתיימה, יהודים רבים  המשיכו להיחטף  ולהירצח. באוגוסט נתלו שני יהודים נוספים: אליהו דלאל ויחזקאל רפאל יעקב.

היהודים נותרו לכודים, מחוסרי מקורות פרנסה ומנותקים מהעולם. הרעב החל לתת אותותיו בקרב חלק מהמשפחות.ניסיונות של גורמי חוץ להושיט עזרה נתקלו בהתנגדות השלטונות.

עד קיץ 1970 עלו בתוהו כל ניסיונותיהם של היהודים להימלט מעיראק ,למעט 3 אנשים, אך לאחר שנחתם הסכם בין הכורדים ,וסדאם חוסיין על מתן אוטונומיה נרחבת לכורדיסטן, נפתח נתיב לבריחה בעזרת הכורדים.מקס סודאי ,אשתו ושתי בנותיו היו הראשונים שהצליחו להימלט, ואחריהם החל זרם של יהודים לברוח דרך הצפון. הבריחות צלחו לסירוגין, לעתים נתפסו הבורחים ונקנסו באלפי דינרים  ואף נשלחו לכלא.

במקביל הונפקו דרכונים למספר יהודים. תנועת הבריחה מחד  והנפקת הדרכונים מאידך  רוקנו את עיראק מתושביה היהודים. בשנת 1972 נותרו בעיראק כ-500 יהודים.

בספטמבר 1972 נסתיימה תקופת רגיעה קצרה זו ושוב חודשו מעשי החטיפה והרצח של הקבוץ הקטן שנותר.
המקרה המזעזע ביותר היה  של משפחת קשקוש.

ב-12 באפריל 1973 פרצו אנשי משטרה לבית משפחת קשקוש, ורצחו ביריות את האב ראובן, את רעייתו קלימנטין ,את שני בניהם פואד וסמיר ואת בתם גויס. שני ילדים- הבת, דורה,והבן, אדי, נותרו בחיים ,מאחר ולא שהו באותה עת בבית.מששבו  לביתם ראוהו ריק ושדוד, ודם רב שפוך על הרצפה.גופות הקורבנות סולקו וגורלם לא נודע.

גורלם של  עשרות היהודים ,שנאסרו או נחטפו בשנים 1973-1972,לא נודע. ממשלת עיראק לא נענתה לפניותיהם של גורמים בינלאומיים לברר מה עלה בגורלם.

קורותיהם של יהודי עיראק ,שנותרו לאחר הבריחה ההמונית בשנות ה-,50 מהוות הוכחה לקוצר ראותם של אותם יהודים, שהאמינו ,שדחיית הציונות ונאמנותם המוחלטת למולדת העיראקית תאפשר להם את המשך קיומם בארץ הולדתם.

כמו כן, היא עדות חותכת על הדרך האכזרית ,שבה עקרו הערבים את היהודים מארץ הולדתם ולא היו מוכנים לסבול גם את  קיומם של אלפים בודדים ,שביקשו בכל מאודם להישאר נאמנים לארץ מוצאם.

הקהילה היהודית בעיראק הייתה לא רק  עתיקה ,בעלת יוחסין ועשירה ברוח,אלא גם עשירה ברכוש רב.
הקהילה היהודית השאירה בעיראק מוסדות חינוך, שהקימה במימון פרנסיה.החל מגן ילדים וגמור בקולג,16,600 תלמידים ותלמידות היו במוסדות אילו,

היא הקימה בתי חולים משוכללים ומוסדות לחינוך לאוכלוסיות בעלי צרכים מיוחדים ורגילים,

אצטדיון מפואר יחיד מסוגו בעיראק, מרפאות, בתי ספר, 17 אגודות לפעולות חינוך,תרבות וסעד,עשרות בתי כנסת עם כתבי קודש נדירים ויקרים , שנשמרו עשרות שנים.

יהודי עיראק השאירו רובעים שלמים של ווילות ומעונות קיץ מוקפים בדקלים וגני נוי בסגנון מודרני על גדות החידקל.

הם השאירו רכוש ניידי עצום - בסחורות ,מזומנים, כספות מלאות משכונים, דברי זהב יהלומים, כל תכולות הבית, דברי כסף, שטיחים פרסיים, רהיטי מהגוני, נברשות כסף ודברי קריסטל מכוניות ועוד דברים רבים אחרים. כל מקומות העבודה נלקחו מהם,גם פנסיות וביטוחים, כל רישיונות היבוא והיצוא נלקחו מהם והועברו לערבים.

מנהל המכון ללימודים פלסטינאים בבירות, צברי גירגיס, פרסם בשנת 1975 את הדברים הבאים בכל הנוגע ליהודי ארצות ערב.

"ברור שלבעייתם של אותם יהודים ערבים (כפי שהוא מכנה את היהודים יוצאי ארצות ערב) יש השלכה על עתיד הבעיה הפלשתינאית. ברור, שישראל תעלה את הבעיה בכל משא ומתן רציני....אתם הערבים גרמתם לגירוש מספר דומה של יהודים מארצות ערב מאז 1948.רובם עלו לישראל לאחר, שהשתלטתם על רכושם בדרך זו או אחרת. מה שקרה אינו אלא סוג של חלופי אוכלוסין ורכוש, שאת תוצאותיו חייבים לשאת שני הצדדים."  

הרחבה :מחקרים בקורות יהודי בבל ובתרבותם-בעריכת יצחק אבישור וצבי יהודה
הרחבה : היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו-חיים כהן
הרחבה:סופה של גולה- נסים קזז-מרכז מורשת יהדות בבל
הרחבה-לבגדאד וחזרה-מרדכי בן פורת.
הרחבה-החיים בצל האימה-יוסף מאיר
הרחבה-עמארה-עיר בין הדקלים-משה דבורי
הרחבה: רוח קדים -שלמה הלל.
מאמרים:ארגון "ווזק".


 
אל הדף הבא אל דף הבית אל הדף הקודם
 
הוסף למועדפים  הפוך לדף הבית שלח דף זה באימייל
 
כל הזכויות שמורות לספי גבאי 2007 ©
סטודיו לעיצוב גראפי מתקדם, בנייה , תחזוקה ואחסנת אתרי אינטרנט