יהודי עיראק הגיעו לבבל (כינוייה של עיראק בעבר)מאז חורבן בית ראשון - בשנת 586 לפנה"ס.
במשך 2500 שנים חלו תמורות ותהפוכות פוליטיות וחברתיות, שהטביעו את חותמם על בבל(עיראק) ועל התפתחותה של הקהילה היהודית במקום.
                   
כיצד הגיעו היהודים  לעיראק?

כיבוש השומרון  שבארץ ישראל  ע"י אשור בשנת 745 לפנה"ס,

בשנת 745 לפנה"ס כבש סרגון, מלך אשור, את ממלכת ישראל,  והגלה את עשרת השבטים היהודיים מהשומרון שבא"י לצפון עיראק, ובמקומם יישב עמים אחרים.  עשרת שבטי ישראל, שהוגלו לבבל לא שבו לא"י

כיבוש יהודה ע"י הבבלים בשנת 597 לפנה"ס,

בשנת   597 לפנה"ס כבש נבוכדנצר, מלך בבל, את ממלכת יהודה והגלה את יהויכין  -מלכה ,יחד  עם כל השרים, גיבורי החיל, וכל החרש והמסגר-כעשרת אלפים גולים.מקץ 11 שנים, בשנת 586 לפנה"ס, הקיץ הקץ גם על כל ממלכת יהודה. הבבלים שרפו את בית המקדש הראשון ,וחלקים גדולים מקרב העם הוגלו לבבל. כך נוסד המרכז היהודי הגדול ביותר מחוץ לתחומי א"י.

היהודים פיתחו תוך זמן קצר מושבות על נהר הפרת והחידקל והתפשטו עד מדי- היא איראן של היום.
הם קבעו לדורות הבאים את המוטו: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון" בשנת 561 לפנה"ס  שחרר בנו של נבוכדנצר את יהויכין- מלך יהודה.

המסורת קובעת, כי יהויכין נקרא לעמוד בראש גולת יהודה בבבל ,וממנה התחילה הכהונה הרמה של ראש הגולה, שבמשך כאלף שנה התייחסו נושאיה אל מלכי בית דוד. כהונה זו זכתה לכבוד גדול  בקרב היהודים וגם בקרב העמים ,שכבשו את בבל.

א"י תחת שלטון פרס 332-539 לפנה"ס

כיבוש א"י ע"י כורש מלך פרס בשנת 539 לפנה"ס (הצהרת כורש).

כורש ,מלך פרס, כבש  את בבל בשנת 539 לפנה"ס .זמן קצר לאחר הכיבוש פרסם הצהרה ,שבה התיר ליהודים,גולי בבל ,לשוב ליהודה ולבנות את בית המקדש שנית.

"כה אמר כורש מלך פרס:
כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים, והוא פקד עלי לבנות בית בירושלים אשר ביהודה, מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוהי ישראל."(עזרא: א' (4-2)
שני מנהיגים, נטלו את ההנהגה על השבים לא"י ,וארגון היישוב היהודי המתחדש ,עזרא בן שריה, שעלה לא"י מבבל בשנת 458 לפנה"ס יחד עם גולים נוספים ונחמיה בן חכליה ,מקורב למלכות ,שעלה מפרס. 13 שנים אחריו. שניהם כל אחד בתחומו גיבשו את העם השב מבבל יחד עם הישוב היהודי הקיים בארץ. בימיהם הוחלף הכתב האשורי לכתב מרובע המקובל ככתב העברי כיום. בנו מחדש  את בית המקדש  והחלו  במסורת מסודרת של הפצת התורה בקרב העם.

אולם לא כל היהודים שבו לא"י, חלק מהגולים  העדיפו להישאר בבבל והקימו שם  מושבות משגשגות. יחד עם זאת נשארו נאמנים למרכזם הרוחני בא"י ,ולהוראותיהם של אנשי הכנסת הגדולה ,בכל הקשור לענייני הדת.כמו כן, שלחו תרומות לבית המקדש ,ועלו לרגל בשלושת הרגלים . בחיי היום יום אמצו את שפת הארמית.

332-129 לפנה"ס  תקופת אלכסנדר הגדול והדיאדוכים

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את מסופוטמיה(עיראק של היום) הוא לא הספיק להותיר את רישומו במקום , הוא מת זמן קצר לאחר מכן, ואת מקומו ירשו הסלווקים, שהעבירו את המרכז ממסופוטמיה לסוריה. יחסם היה סובלני  ליהודים עד לעלייתו של אנטיוכוס אפיפנס ,שהחליט לנהל מלחמת שמד ביהודי הארץ. יהודה המכבי נלחם נגדו, ויהודי בבל התייצבו לעזרת של יהודה המכבי. חג החנוכה שנחוג,לרגל נצחונו, התקדש גם על ידי יהודי בבל.

226-129 לפנה"ס ולאחריה

הפרתים כבשו את פרס ואת בבל מידי הסלווקים.
התקופה של שלטון הפרתים על בבל ,שנמשכה קרוב ל-400 שנה, הייתה מכרעת בהתעצמותה של יהדות בבל.בתקופה זו, שמקבילה למחצית השנייה של תקופת בית שני בא"י וכמאתיים שנה לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, הפכה  יהדות בבל למרכזם של יהודי הפזורה שמחוץ לא"י.
היו לכך שתי סיבות עיקריות.

א. יחס הפרתים ליהודים בבבל היה סובלני . הם העניקו אוטונומיה מלאה ליהודים, בראש הקהילה עמד ראש הגולה , מצאצאי בית דוד,שהיה אחראי רק בפני המלך הפרתי. יחס זה אפשר את התפתחותה הנרחבת של הקהילה.

ב. בשנים 135-132לספירה   התחולל מרד יהודי  בא"י נגד הרומאים בהנהגתם של בר כוכבא ורבי עקיבא. המרד נכשל בסופו ולכך היו תוצאות מכריעות על הישוב היהודי בארץ ובבל.רבים מהתושבים היהודים בארץ  נרצחו או נמכרו לעבדים ברחבי האימפריה הרומית.לראשונה איבד הישוב היהודי את הרוב בארץ. אדריאנוס הטיל גזרות קשות על המשך שמירת המסורת היהודית, שינה את שמה של א"י לפלסטינה ואת ירושלים לאליה קפיטולינה.רבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו לבבל. כתוצאה מכך הפך המרכז היהודי  בבבל , שלא היה תחת מרות האימפריה הרומית ,למרכז הרוחני של יהדות העולם כולו במשך כ-800 שנים רצופות.

בתקופת שלטון הפרתים בבבל  הוקמה הישיבה הגדולה בנהרדעא, שמאוחר יותר נדדה לעיר פומבדיתא וישיבת סורא.

בישיבות הללו התפתחה התורה שבעל פה , והיא מכונה "תקופת התלמוד" .הישיבות  הללו משכו  אליהן תלמידים יהודים מכל רחבי העולם של אז. הישיבות שמשו מוסד ללימודים גבוהים לעניני הלכה, בית משפט ,שבו נפסקו הלכות ,שחייבו את כל היהודים בפזורה ובא"י, מרכז לשאלות ותשובות  מכל רחבי הפזורה ומקום עלייה לרגל לכל היהודים ,כדי לשמוע דברי חכמים.

שלטון הפרסים הסאסאנים עד לצמיחת האסלאם. 636-226 לספירה

הסאסנים ,שדחקו את הפרתים והשתלטו על פרס, היו קנאים מבחינה דתית, הם רדפו בני אמונות אחרות ובכלל זה את היהודים.
מצבם הטוב של היהודים עד כה השתנה לרעה  והגיע לשיא חומרתו בתקופת המלך פירוז- בין השנים  484-459  לספירה .בימיו נסגרו הישיבות.חכמים הוצאו להורג ,ואפילו ראש הגולה- רב הונא מארי- הוצא להורג.
חכמי בבל חששו, שבתקופה קשה זו, כל היצירה הענקית של  תקופת התלמוד תרד לטמיון ,לכן אספו ,ערכו והעלו על הכתב את כל התורה שבע"פ . עבודה זו נעשתה תחת הנהגתם של
רב אשי ,ראש ישיבת סורא, ויורשו רבינא השני. התלמוד נחתם סופית ע"י רבינא בר הונא בסמוך לשנת 500 לספירה.

חתונה יהודית בעיראק

תמה תקופתם של האמוראים מחברי התלמוד.

התקופה הערבית :1258-634לספירה
מתחלקת לשתי תקופות משנה:התקופה האומיית והתקופה העבסית,

 750-634 לספירה- הכליפות האומיית.

יורשיו של מוחמד,מיסד האסלאם, פנו למסע כיבושים. החליף עומר היה הכובש העיקרי של האימפריה הערבית. הוא כבש את בבל מידי הפרסים וקבע  את דפוס מעמדם של היהודים והנוצרים באימפריה המוסלמית.
היהודים והנוצרים, בהיותם ,בני דת מונותיאיסטית, כונו בשם "אהל אל כתאב".הם הורשו לקיים את דתם בתנאים מגבילים ונאסר על הריגתם.
הם הוגדרו "דימים" - בני חסותם של המוסלמים ,והם חויבו לשלם שני סוגי מסים ייחודיים, מס "ח'ראג"-מס קרקע, ומס" גיזיה"-מס גולגולת.
הערבים הכירו בראש הגולה כסמכות העליונה ,שייצגה את היהודים בפני השלטון ,ונתנו לו כבוד בגלל מוצאו ממלכי בית דוד. בערבית הוא כונה "ראס אל ג'אלות".

הישיבות חידשו את פעילותן הדתית בהשראתם של חכמים שכונו עתה:"גאונים".

תקופת ה"גאונים"- מהמאה השביעית עד למאה ה-11 לספירה.

תקופת הגאונים בבבל נמשכה עד לסוף המאה ה-11. היא הצטיינה בעיקר במגע ישיר, שקיימו ראשי הישיבות עם המרכזים הגדולים של היהודים במערב ובמזרח בענייני דת . תשובות הגאונים לכל השאילתות נשתמרו עד היום ומשמשות מקור לנושאים, שהיהדות עסקה בהם בתקופה זו.

שתי תמורות משמעותיות התחוללו בתקופה זו בחיי היהודים.

1.שינוי בתחומי עיסוקיהם
המצב הביטחוני המעורער ,תנאי האקלים הקשים, שגרמו לבצורות תכופות, ומס הקרקע שהטילו המוסלמים מבית אומייה, גרמו להתרוששות עובדי האדמה היהודים והביאו לתמורה רצינית באופי עיסוקיהם. רוב היהודים נטשו את עבודת האדמה בכפרים, עברו לערים גדולות ועסקו במסחר.

2.המעבר לשימוש בערבית במקום ארמית ועברית.
היהודים  נטשו את שפת הארמית וסיגלו לעצמם, לראשונה ,את השפה הערבית ,כשפת דיבור וכתיבה.

התקופה הערבית השנייה-750 -1038 לספירה- הכ'ליפות העבאסית

את מקומה של השושלת האומיית תפסו עתה חליפים מבית עבאס והמרכז עבר מסוריה לעיראק. בתקופה שלטונם חלו זעזועים באימפריה ,ורבים מהפרובינציות ניתקו עצמן מהשלטון העאבסי המרכזי. בבל הפכה לפרובינציה נפרדת. עבדול רחמן ,אחד מנסיכי בית אומייה, נמלט לפרובינציה הערבית בספרד ,וכונן בה ממלכה ערבית עצמאית.יחסו ויחס יורשו היה טוב ליהודים, תחת שלטונו ושלטון יורשו ,זכו היהודים בספרד ל"תור הזהב". מתקופה זו ואילך התפתח המרכז היהודי בספרד, ובהדרגה ניתק מרכז זה מהמרכז היהודי בבבל, והפך למרכז עצמאי.

יהדות בבל סבלה בתקופה זו ממשבר ,שאיים על המשך קיומה.בתקופה זו חל קרע עם קבוצה יהודית מתבדלת שכונתה " הקראים" בהנהגתו של ענן בן דוד. הוא כפר בסמכותם של חכמי בבל ,לפרש בלעדית את התורה ,ובטל את קדושת המשנה והתלמוד. הוא הכיר רק בחוקי התורה- כחוקים מחייבים. רב סעדיה גאון , כראש הגולה נלחם מלחמה עקשנית נגד הקראים, והצליח לצמצם את השפעתם ולהפוך אותם לקבוצה קטנה בתוך העם היהודי. רב סעדיה גאון תרגם , בין היתר ,את התנ"ך לערבית, כתב מילון עברי לשפת המקרא ,וכתב ספר פילוסופי "אמונות ודעות" .

ב-1038 תם עידן ה"גאונים" רבי האי גאון היה אחרון הגאונים.
אחריו התמזג תפקיד של "גאון הישיבה" עם תפקיד  "ראש הגולה" עד לנפילת הממלכה העבאסית ב-1258.

תקופת הגאונים האחרונים של בגדד
המקורות היהודים מספרים על פריחה רעיונית תרבותית גדולה בקרב היהודים בתקופה זו,ביניהם התבלטו במיוחד:
 רב אלעזר בן יעקב הבבלי ,משורר עברי, כתב ספר שירים בשם   ה"דיואן"
שמואל עבאס - התפרסם בחוכמת ההנדסה והרפואה וחיבר ספרים רבים (הוא התאסלם).
רב נתנאל הבבלי- התפרסם בחוכמת הרפואה והפילוסופיה  גם הוא התאסלם והמוסלמים מכנים אותו אווחד אלזמאן.-ספרו בפילוסופיה הניאו אפלטונית נחשב לאחת היצירות הנשגבות בספרות הערבית באותה תקופה.

עיז אל דולה אבן כמונה -פילוסוף ,שספרו על חקר שלוש הדתות עורר סערה בתקופתו.
תקופה פורייה זו מבחינת היצירה הרוחנית בבבל הגיעה לקיצה עם כיבוש בבל ע"י המונגולים.

מהמאה ה-12 ועד למאה ה19.

לעומת שפע הידיעות על הקהילה היהודית בבבל עד סוף עידן ה"גאונים" . אין בידינו ידיעות על הקהילות היהודיות בבגדד ובדרום בבל(עיראק) מהמאה ה-12 ועד למאה ה-16,וגם במאות ה-17 וה-18 הידיעות מצומצמות.
ד"ר צבי יהודה, היסטוריון וחוקר תולדותיה של יהדות בבל, כותב במחקרו "תמורות בישוב היהודי בבגדד" (מחקרים בקורות יהודי בבל ובתרבותם יוני 1998,מרכז מורשת יהדות בבל) שהסיבה להעדר ידיעות על הקהילה היהודית במאות הללו נובעת מהפגיעה הקשה באוכלוסיית בגדד בכללותה ע"י המונגולים ובעיקר בכיבוש השני של בגדאד ע"י המצביא המונגולי  תימורלג בשנת 1401. המקורות מפליגים בתיאור הטבח הנורא ,שערכו המונגולים באוכלוסיית בגדד, ללא הבדל בין מוסלמים ,נוצרים ויהודים. מעטים מאוד הצליחו להימלט. המונגולים לא הסתפקו בהרג התושבים, אלא הרסו את העיר עד היסוד. בגדד הפסיקה להיות עיר מרכזית גם כאשר סולקו המונגולים ע"י התורכמנים. יחד עם בגדד חרב גם האזור הפורה והמיושב של הפרת והחידקל, כתוצאה מהריסת תעלות ההשקיה. על האזור השתלטו שבטים נוודים והאזור הפך לשטח הפקר מסוכן.

לאור האמור טוען ד"ר צבי יהודה, חוסלה קהילת היהודים בבגדאד ,המעטים שניצלו נמלטו לאזורי כורדיסטן,פרס וסוריה. זו הסיבה ,לדעתו, להעדר ידיעות על היהודים עד למאה ה16.

במאה ה-16 חלו תמורות פוליטיות,כלכליות ורוחניות ,שהשפיעו על מעמדה של בגדד, ויצרו את התנאים הראשונים לצמיחתה המחודשת של התיישבות יהודית במקום. בין היתר הוא מונה מספר גורמים:

1. גילוי דרך הים למזרח הרחוק ע"י הפוטוגזים.
2. כיבוש בגדד ע"י התורכים העות'מאנים

3.  עלייתה של חלב כעיר מסחר אזורית.

1. בואם של מגורשים מספרד ופורטוגל לאימפריה העותמאנית.
2. הקמת המדינה הצפווית העצמאית בפרס.

תמורות אלו גרמו להשלטת מידה של בטחון ויציבות ,שאפשרה לבגדאד לשוב ולהיות מרכז מסחרי ולמשוך אליה מתיישבים מלאומים שונים ובכללם יהודים.
בסוף המאה ה-16 יש כבר ידיעות  על קיומה של קהילה יהודית בבגדד, שמונה כ1000 נפשות, הנמצאת בקשרים עם הקהילות היהודיות בחלב, בצפת ,בירושלים ,בקושטא ובקוצין.

במאה ה-17 עברה בגדד תהליך שיקום רציני מהחורבן הממושך שפקד אותה. האוכלוסייה גדלה ,המסחר התרחב ,והעיר שבה להיות העיר החשובה ביותר במזרח העות'מאני. בתקופה זו עדיין אין לנו ידיעות על  צורת ארגון הקהילה והנהגתה.

רק במאה ה- 18 חל שינוי משמעותי בידיעות על הקהילה היהודית בבגדאד.

במאה זו חלו שינויים פוליטיים וכלכליים ,שסייעו להתפתחותן של הערים בגדאד ובצרה במיוחד,  ולירידת מרכזיותן של  הקהילות היהודיות בחלב ,בכורדיסטן ובפרס.

במאה זו החלה הגירה הדרגתית של סוחרים ספרדים ,בעלי אמצעים, מחלב לבגדאד, במקביל החלה הגירה של משפחות רבות פרסיות ויהודיות כאחת לבגדאד. ההגירה התרחבה גם מאזורים אחרים. יהודים מכורדיסטן ומעאנה הגיעו לבגדאד עם ירידתו הכלכלית של אזורם. יהודים המשיכו להגיע גם מדמשק,מקושטא,מארץ ישראל ומגרמניה.

בראשית המאה ה-19 הוערך מספרם של היהודים בבגדאד ב-7000-6000 נפש. נוצרה להם הנהגה יציבה ובעלת השפעה.

בפעם הראשונה הופיעו נשיאים בראש קהילת בגדאד ובצרה, שמעמדם כגזברי המושלים (צארף באשי) נתן להם את היכולת הפוליטית והכלכלית לשמש במשרה זו.הנשיא הראשון הידוע לנו הוא משה מרדכי שנדוך ,שפעל בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-18 ואחריו באו נשיאים אחרים. הוא היה מקורב לשליט ולכן כוחו היה רב.

על הקשרים ההדוקים בין קהילת בגדאד וקהילת חלב ועל קיומה של קהילה חלבית בבגדאד יכולה להעיד העובדה ,שב-1742 פנה נשיא קהילת בגדאד, משה בן מרדכי שנדוך , לרב לניאדו , רבה של קהילת חלב, לשלוח רב  בר סמכא לעמוד בראש ההנהגה הרוחנית של קהילת בגדאד. הרב לניאדו שלח את הרב צדקה בן סעדיה חוצין לתפקיד.הוא היה  רב מוכר וידוע ,בעל ידיעות תורניות רחבות.כך נוצר שילוב של נשיא קהילה חזק ,שדאג לחיזוקה הארגוני של הקהילה ושל רב בעל שיעור קומה ,שדאג לגיבוש המוסדות הרוחניים של הקהילה.

הקהילה היהודית המתחדשת הקימה  בבגדאד בסיס ארגוני-רוחני איתן לקליטתה של ההגירה הגדולה, שהגיעה אליה מקהילות כורדיסטן ופרס במאה ה-19.

שלטון העותמאנים-תורכים

בשנים 1534-1512 לספירה כבשו העות'מאנים את כל  ארצות המזרח התיכון,ביניהן את עיראק. עד לשנת 1839 קבעו  ליהודים ,כמו ליתר המיעוטים הלא מוסלמים, מעמד של אזרחים ממדרגה שנייה . הם חויבו לשלם מס מיוחד- הוא מס גולגולת (גזיה)

למרות אפליה זו הם לא נרדפו ע"י השלטונות, ברוב המקרים הגנו עליהם השלטונות מפני עלילות דם, שפרחו באותה עת.
תקופת הרפורמות:

בשנת 1839 פרסם השולטן עבד אל מגיד את הח'טי שריף(כתב נכבד) בו הובטח לראשונה שוויון זכויות ובטחון לחייהם ורכושם של המיעוטים ברחבי האימפריה.
בשנת 1855 בוטל מס הגולגולת(ג'זיה).מעתה זכו היהודים בעיראק להגנה מתוקף היותם אזרחים. לכאורה המס בוטל ,אבל בפועל הוא הוחלף במס אחר ונקרא "בדל עסכר" (כופר)  כלומר מס תמורת אי שירות צבאי. מאחר והיהודים לא התגייסו לצבא שילמו דמי שירות. אך מי שרצה להתגייס יכול היה  להמיר את ה"בדל עסכר" ולהתגייס לצבא. לראשונה הופיעו חיילים וקצינים יהודים בצבא העותמאני.

בשנת 1876 נפתח הפרלמנט התורכי הראשון. ליהודים בעיראק נתנה הזכות לשלוח נציג מטעמם לבית הנבחרים התורכי. ששון יחזקאל (1932-1860 )(התמונה למעלה),שהתפרסם בזכות כישרונותיו המעולים נבחר להיות הנציג הראשון של היהודים בפרלמנט התורכי.  כמו כן הרב הראשי בבגדאד קיבל את מינויו ישירות מהשולטן התורכי.

המושלים התורכיים בבגדאד התייחסו בדר"כ באהדה לקהילות היהודיות .
המושל  התורכי- מדחת פאשה ,שנתמנה לוואלי על עיראק ב1872-1869. התעניין במוסדות החינוך של היהודים.בהמלצתו הקים הגביר,אלברט ששון מהודו ,יליד בגדד,בניין מודרני לבי"ס אליאנס. הוואלי הקים בית חולים ממשלתי, ששרת את כל האוכלוסייה, בית דפוס, עיתון , ובעיקר דאג לארגן את הביטחון בדרכים.

תקופה זו הייתה רבת שינויים מבחינת הקהילה היהודית  גם בשל פתיחתה של תעלת סואץ ב-1869 : פתיחת תעלת סואץ קירבה את עיראק אל מערב אירופה ,וקשרי המסחר להודו ואירופה התרחבו מאוד. משפחות יהודיות מעיראק הקימו סניפים ופירמות בעריה הגדולות של אנגליה, בעיקר בתחום הטכסטיל. קשרי היצוא והיבוא בין עיראק לארצות חוץ והמסחר הזעיר בפנים הארץ הפכו כמעט  למונופול בידי היהודים.

בשנת 1864 הוקם לראשונה בבגדאד  ביה"ס יהודי  מודרני- "אליאנס"  ע"י הקהילה .בבית הספר למדו 4 שפות: צרפתית, אנגלית ,ערבית ועברית וכל המקצועות ההומאניים והמדעיים.

לאחר זמן לא רב הוקמו  מוסדות דומים  ע"י הקהילה ביתר ערי השדה: בבצרה, במוצול ,בעמארה,בחילה ובכרכוך.

מלחמת העולם הראשונה( 1918-1914) והשפעתה על הקהילה היהודית .

בתקופת מלחמת העולם הראשונה חל שינוי דרסטי לרעה ביחסם של השלטונות התורכיים ליהודים. התורכים הכריזו על גיוס כללי, אלפי יהודים בגיל מילואים, שלא קיבלו הכשרה צבאית   קודמת ,גויסו לשרות פעיל בארמיה השישית ,ששוגרה להילחם נגד הרוסים בחזית קווקז ההררית והמושלגת, שני שלישים מהארמיה,וביניהם יהודים רבים, מתו בגלל האקלים ובגלל העדר הכנה מוקדמת. משתמטים שנתפסו נענשו באכזריות.

בעורף החרימו התורכים את כל מלאי המזון,שנאגר בבתי היהודים ובחנויותיהם.נסחטו כספים רבים למימון צרכי הצבא שחנה במקום. מוסדות החינוך של הקהילה נסגרו והופקעו.

לעומת סבלם של יהודי בגדאד לא סבלו יהודי בצרה ודרום עיראק מיחסם של התורכים ,מאחר ואזורים אילו נכבשו כבר  בשנת 1914-15 ע"י הבריטים. ורבים מבין היהודים הועסקו על ידם  כפקידים, מתורגמנים וספקי מזון .

מנדט בריטי על עיראק – 1933-1918

 יהודי עיראק קיבלו באהדה רבה את הבריטים שכבשו את עיראק ,הם ראו בהם משחררים.
הקהילה היהודית התאוששה במהירות בחסותה של בריטניה. הבריטים  בקשו להחליף את המנגנון הממשלתי התורכי  באנשים משכילים ודוברי שפות מקומיים,  הם מצאו את האנשים המתאימים בקרב הצעירים  היהודים -בוגרי "אליאנס" ובתי ספר יהודים אחרים. אלפים הצטרפו למנגנון הממשלתי והוכיחו כשרון ובקיאות מפתיעים במינהל ובטכניקה האדמיניסטרטיבית. רוב הפקידים באגפי המינהל לענייני כספים, דואר, רכבת,נמלים ומכס היו יהודים.
להלן מקצת שמותיהם של  האנשים הבולטים מקרב יהדות עיראק, שהגיעו לתפקידים בכירים בתקופה זו.
יחזקאל ששון (1932-1860)היה שר האוצר בין השנים 1927-1921,הנהיג רפורמות פיסקליות , והגיע להישגים במאבק על קבלת תמלוגים מחברת הנפט התורכית.בשנת 1921 נשלח יחד עם גע'פר אל עסכרי  לוועידת  קהיר ,שדנה במעמדה של עיראק תחת המנדט הבריטי.
דוד סמרה, סגן נשיא בית המשפט העליון,הרים תרומה לגיבוש החוקה העיראקית.
משה שוחט  היה סגן מנהל הרכבות.
עזרא לויה עוזרו של המבקר הכללי.
אברהם אל כביר(1990-1898)מנהל משרד האוצר, עמד בראש המבצע של הנהגת מטבע עיראקי לקראת קבלת העצמאות, נחשב למעולה בכלכלני עיראק.
יוסף אלכביר מרצה בכיר  בפקולטה למשפטים באוניברסיטה בגדד. היה נציגה הראשון של עיראק בחבר הלאומים.
מקרב היהודים היו חברי פרלמנט,חברי סנט, אנשי כספים ובנקאות מעולים, סוחרים מוכשרים שפיתחו שווקים, ויצרו מקומות פרנסה לאלפי משפחות.

 המנדט הבריטי בעיראק הביא לביטחון אישי, וגרם ליהודים לשנות את מקומות מגוריהם. בתקופה התורכית חיו רוב היהודים בתוך בגדאד הישנה ,שהייתה מוקפת בחומה. בתקופת המנדט הבריטי  היהודים היו

הראשונים,שעזבו את החומות  ובנו שכונות חדשות מחוץ לחומה.
הם בנו שכונות פאר יוקרתית כמו בתאוין, כארדה ועוד. בשכונות החדשות חיו היהודים בבתים פרטיים ,מוקפים גני נוי ודשאים. הורים רבים שלחו את ילדיהם ללמוד בחו"ל. בעיקר ללימודי משפטים ,רפואה, רוקחות , הנדסה ומדעי הכלכלה.

  מדינה ערבית בעיראק 1921

בשנת 1920 נתכנסה בקהיר ועידה בריטית, שבראשה עמד שר המושבות דאז- וינסטון צ'רציל. בוועידה הוחלט על הקמת מדינה ערבית מונרכית בעיראק,שכסאה יימסר לאמיר פייסל בן- אל -חוסין החיג'אזי.

נציגות יהודית ,שהשתתפה בוועידה, חששה שמדינה עיראקית עצמאית עלולה להתנכל למעוט היהודי.  הבריטים בקשו להרגיע את היהודים והציעו להם   British subject" " –קרי: אזרחות בריטית. נציגי היהודים דחו את ההצעה למרות חששותיהם ’ ורק אחרי ששיח'ים  מנכבדי המוסלמים הבטיחו להם שחייהם יובטחו ,חתמו עשרים מנכבדי היהודים על הסכמתם להקים ממשל ערבי בעיראק. באוקטובר 1921 הוכתר פיצל בן חוסיין מחג'אז כמלך על עיראק תחת מנדט בריטי. עם כניסתו לתפקיד  הכריז על  משטר ליבראלי ,בו כל האזרחים שווים. הוא הכיר בפוטנציאל היהודי לביסוסה ושגשוגה של המדינה ,ולכן התייחס אליהם באהדה גלויה. הוא השאיר את הפקידים היהודים  על כנם ,ובמשך שנים כיהן  היהודי ששון יחזקאל בתפקיד שר הכספים בממשלותיו.

בשנת 1924 הובטחו זכויות היהודים  גם על פי החוקה העיראקית. ליהודים ניתן ייצוג באמצעות  5 צירים בבית המחוקקים וסנטור אחד בסנאט.

                                                                                                                                                                    
בסוף שנות ה20 עלה מספר היהודים לכדי 120.000. כשני שלישים חיו בבגדד.

בשנים 1921-22  פעלה אגודה ציונית ברישיון ממשלתי, אולם בתקופה זו מעט מאוד צעירים נמשכו לתנועה הציונית .עם שיפור מצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי החל תהליך  העיראקיזציה בקרב חלק מהצעירים. העיראקיזציה התבטאה בהופעתם של ראשוני המשוררים והסופרים היהודים בשפה הערבית . רק בשנות השלושים החלו חלק מהצעירים הללו לחשוש , שתקוותם להיות עיראקים שווי זכויות אינה בת מימוש נוכח תהליך הולך וגובר של הרעה ביחס השלטונות והאוכלוסייה אליהם, למרות זאת חלק אחר מהצעירים  היהודים המשיך להאמין באפשרות זו גם כשחוו  ,מאוחר יותר, את רדיפות השלטון במלוא חומרתו ואכזריותו. שינוי ראשוני לרעה כלפי הציונות  החל אחרי פרוץ המאורעות בא"י בשנת 1929. השלטונות העיראקים החלו לקחת חלק פעיל במאבק נגד הציונות בעיראק. פעילות ציונית נאסרה ,מורים ארץ ישראלים גורשו ונאסרה כניסה של עיתונאים יהודים  מא"י לעיראק.

היהודים תחת שלטון עיראק העצמאית.

בשנת 1932 זכתה עיראק לעצמאות מלאה , והסתיים המנדט הבריטי. שנה לאחר מכן מת המלך פייצל הראשון , ואת מקומו תפס יורשו ג'אזי בן ה-18 ,צעיר שובינסט וחלש אופי. הוא לא מנע את עליית כוחם של לאומנים עיראקים, ואף התיר פעילות פוליטית לאגודות לאומיות שמנהיגיהן היו בעיקר פליטים מא"י וערבים סורים.הוא נטה לעבר גרמניה הנאצית, והציר הגרמני ,ד"ר פריץ גרובר, החל להפיץ תעמולה נאצית. במשרדי הממשלה מונו מספר שרים חדורי אידיאולוגיה נאצית.

מבחינה חוקית לא שונה מעמדם של היהודים ברם בפועל מצבם הורע. הפגיעות ביהודים גברו הן ע"י הממשלה והן ע"י האוכלוסייה.
התקדים הראשון לאפליה היה בפיטוריהם של עשרות פקידים יהודים ממשרד הכלכלה והתחבורה בספטמבר 1934. הם פוטרו כביכול מטעמי ריאורגניזציה יחד עם פקידים מוסלמים, אך בעוד המוסלמים שבו לעבודתם תוך פרק זמן קצר, היהודים לא יכלו לעשות זאת.

משנת 1935 נתן משרד החינוך הוראה למנהלים לקבל מספר מוגבל של יהודים לבתי הספר התיכון והאוניברסיטאות . (ראה עדות של חתון צדיק)).הוראות אלו לא פורסמו ,אך הן נשארו בתוקפן עד שהיהודים עזבו את עיראק בשנת 1951-1950.
כמו כן נאסר לימוד עברית, מלבד לימוד תנ"ך בלי תרגום, ונערמו קשיים על יהודים שביקשו להגר לארצות אחרות.
.
מ-1936  החלו גם פגיעות  בנפש וברכוש , הופיעו מאמרי הסתה נגד היהודים. אנשי  ה"וועד להגנת פלסטין" בבגדאד ,שבראשו עמד ציר בית הנבחרים, סעיד תאבת, החלו להפיץ כרוזים נגד היהודים.
ראש הקהילה ששון כדורי פרסם הצהרה נגד הציונות בניסיון למתן את ההסתה האנטי יהודית ,אך ללא הועיל.
רוב הפגיעות היו בבגדאד.בערים אחרות כמעט ולא היו פגיעות. אפשר שהמסיתים הפלסטינים והסורים התרכזו בבגדאד.

בכדי להמשיך ולקרוא נא לחץ על כפתור "לדף הבא"