? מיליון יהודים חיו בארצות ערב ובמדינות מוסלמיות עד שנות השבעים של המאה ה-20 . מדינות אלו רוקנו את ארצותיהן מאזרחיהם היהודים. היכן הם ומה עלה בגורלם
קהילות : עירק

קהילת יהודי בבל (עירק)
תולדות חייה של קהילת יהודי עיראק, משתרעים לאורך התקופה הממושכת ביותר מכל יהודי התפוצות. סקירה זו אינה מתיימרת להקיף את כל ההיבטים הסובבים קהילה זו, ומטרתה בעיקר ,להאיר את ציוני הדרך המשמעותיים ביותר בתולדות הקהילה.
חשוב להביא לידיעת הקורא כי מקורם של יהודי בבל הוא בממלכת יהודה בא"י. כיום ,יש בידנו, מלבד -המקורות המקראיים על אודות גלות העם מא"י (ע"י האשורים תחילה ואח"כ ע"י הבבלים), גם מקורות אשוריים וגם מקורות בבליים המתארים את הגירוש והחורבן ומאשרים את אמיתותם של הארועים המתוארים במקרא
עם ישראל שחי בתחומי הארץ המקראית חווה כמה גירושים (גלויות) אשר המשמעותיים ביותר מביניהם היו:
בשנת 722 לפני הספירה הכניע סרגון השני מלך אשור את ממלכת ישראל והגלה אותה לאשור (צפון עיראק של היום). יהודים אלו נטמעו באוכלוסייה המקומית בשל המדיניות האשורית לכפות על הגולים את הזהות האשורית.
הגרושים המשמעותיים הנוספים התרחשו במאה הששית לפנה"ס ע"י נבוכדנצר מלך בבל, בשנת 597 לפנה"ס התחולל הגירוש המשמעותי הראשון של יהודים מממלכת יהודה לבבל ובראשם יהויכין המלך ובני משפחתו וכן כל האליטא היהודית כולל בעלי המקצוע.
גלות נוספת ומכרעת התרחשה 11 שנים לאחר מכן בשנת 586 לפנה"ס, שבעקבותיה נשרף בית המקדש, רבים נהרגו במהלך המצור והנותרים גורשו לדרום עיראק. בכך תמה עצמאותה של ממלכת יהודה.
בשנים האחרונות פענחו האשורולוגיות קורניליה וונץ' ולורי פירס, תעודות חרס כתובות בכתב יתדות שהגיעו מבבל ,הנקראות בשם הכולל תעודות "אל יהודו", ע"ש קבוצות התעודות, שמופיעות תחת שם זה, המתארות את חייהם של הגולים מיהודה בדרום בבל, עיסוקיהם, מעמדם והשתלבותם בחברה המקומית.(להציג תעודות)
בשנת 539 לפנה"ס נפלה בבל בידי כורש מלך פרס. אשר הצהיר על אפשרותם של הגולים לשוב למולדתם יהודה ולבנות מחדש את בית מקדשם. (ההצהרה נמצאת במוזיאון הבריטי בלונדון) ומאמתת את הכתוב במקרא.
רק חלק קטן נענו לאתגר, רוב היהודים העדיפו להישאר בבבל. זרובבל ואחריו עזרא ונחמיה שבו לא"י ,חדשו את הישוב בארץ ובנו את יסודותיו של בית המקדש השני. שמאוחר יותר הורחב ע"י המלך הורדוס במאה הראשונה לספירה.
במשך מאות בשנים התקיימו במקביל שני מרכזים יהודיים. בא"י ובבבל, שהתמידו בקשר ביניהם.
במאה הראשונה והשנייה לספירה חל מפנה דרמטי בישוב היהודי בא"י. ממלכת החשמונאים העצמאית שקמה בין השנים 164 לפנה"ס איבדה את עצמאותה בשנת לאימפריה הרומאית העולה, ובשנת 70 לספירה כאשר ניסו למרוד ברומאים בא הקץ לבית המקדש השני, שנשרף ע"י טיטוס הרומאי. עוד ניסיון נוסף של מרד ברומאים ע"י בר כוכבא בשנת 132 לספירה הביא קץ לרוב היהודי בארץ ישראל, שמה של יהודה שונה לפלסטין ,ושמה של ירושלים שונה לאליה קפיטולינה.
השלטון הרומי ולאחריו השלטון הביזנטי נוצרי בא"י הצרו מאוד את צעדי היהודים ,רבים נטשו את הארץ ועברו לבבל, שם זכו ליחס יותר סובלני מהשליטים הפרסים.

בין המאות השנייה ועד למאה ה11 לספירה, הווה המרכז היהודי בבבל את המרכז החשוב ביותר בתפוצות, הוקמו ישיבות גדולות ברחבי בבל,-סורא, מחוזא, פומפדיתא ונהרדעא, אליהם נהרו אלפי תלמידים, ראשי הישיבות היו לאורים ולתומים בכל נושאי הלכה ועיצוב דמותו של היהודי בהעדר מולדת פיזית עצמאית.
ראש הגולה בבבל, היה הרשות החילונית שהיתה אחראית על מערכת היחסים בין הקהילה היהודית לבין השלטון. הוא נבחר ממשפחות המלוכה שהוגלו לבבל וזכה ליחס של כבוד גם מצד היהודים וגם מצד השליטים הפרסים ואח"כ הערבים.
בשנת 500 לספירה , נאסף כל החומר העצום של שאלות ותשובות, דיונים ופסיקות וגובש לסדרת ספרים המשמעותיים ביותר לעם היהודי והוא התלמוד הבבלי,
במאה ה-11 עם התפרקות האימפריה העבאסית והיווצרות מרכזים שונים ברחבי האימפריה נדדו יהודים רבים לספרד. אי לכך ,נסגרו הישיבות הגדולות והמרכז הרוחני עבר לספרד. ,הישוב היהודי בבבל (עיראק) המשיך להתקיים ,אם כי לא בעוצמתו ובגדולתו כפי שהיה.
הידיעות על הקהילה היהודית בעיראק בתקופות שבין המאה ה12 ועד למאה ה16 אינן נותנות תמונה ברורה ומספקת על מצבם. אולם ,ידוע שהמונגולים בכיבושם את עיראק זרעו הרס טוטאלי בבגדד ולכן גם הקהילה היהודית סבלה מהרס זה.
ד"ר צבי יהודה ,חוקר המורשת היהודית בבבל סבור ,שהקהילה היהודית בבגדד לא שרדה את הכיבוש המונגולי, חלקם נהרגו וחלקם נמלטו לארצות הסמוכות.
בראשית המאה ה-16 , עם כיבוש עיראק ע"י העותמאנים ,ושיקום הביטחון היחסי בבגדד ,שבה העיר להשתקם לאיטה ועמה שוקמה בהדרגה גם הקהילה היהודית.
גולי ספרד שהגיעו לרחבי האימפריה העותמנית, הגיעו בהדרגה גם לקהילה היהודית בבגדד ונטמעו בה.
המאות ה-18 וה19 לספירה מהוות ציון דרך חשוב בשינויים שעברה הקהילה היהודית בעיראק. בעקבות הקולוניאליזם הבריטי במזרח הרחוק ובעיקר בהודו, החלו יהודים לשלוח שלוחות לארצות המזרח הרחוק כמו בומביי (מומבאי) קלקטה, סינגפור, שנחאי, הונקונג ויפן. יהודים בגדדים במזרח הגיעו לעושר רב וכוננו קשרי מסחר ענפים בין סוחרים יהודים מבגדד ובצרה לבין חברות בריטיות ויהודיות במזרח הרחוק ובלונדון.
משפחת ששון ,חרדון, עזרא וכדורי היו מעשירי הקהילה הבגדדית במזרח הרחוק ונחשבו לרוטשילדים של המזרח, תרמו רבות הן לקהילות היהודיות בבגדד, הקימו בתי ספר, בתי כנסת ועוד הן לקהילות היהודיות במזרח הרחוק, והן לקהילות המקומיות ההודיות, הסיניות והיפניות וזכו לכבוד והוקרה רבה מצדם. משפחות אלו תרמו גם לבריטים וזכו לתוארי אצולה מצד בית המלוכה הבריטי על תרומתם לחברה.
קשרים אלו חשפו את לראשונה את החברה היהודית להשפעותיה של התרבות המערבית וליתרונותיה בפיתוח הכלכלה והמסחר.
על רקע זה פנו ראשי הקהילה לחברת כי"ח (כל ישראל חברים-אליאנס) לייסד ביה"ס מודרני בעיר.
1864 נפתח ביה"ס המודרני הראשון ותוך פרק זמן קצר נפתחו עוד 14 בתי ספר בכל רחבי עיראק.
3 מאחר וראשי הקהילה מימנו את מרבית אחזקת בתי הספר , הם אלו שקבעו את רוב תוכנית הלימודים שהתאימה לאופי ודרישות הקהילה. הקהילה נהנתה מאוטונומיה רחבה בתחום הדת והחינוך מהשלטון העותמאני. הקהילה ראתה חשיבות עליונה בחינוך ולכן הקפידה ,שמערכת החינוך תגיע לכל שכבות הקהילה כולל העניים ביותר ,וכן תכלול גם את הבנות.
במקביל נפתחו ישיבה ובית מדרש ע"י גדולי רבני עיראק בתקופה זו, הרב עבדאללה סומך והרב יוסף חיים,
הם פרסמו ספרי הלכה רבים ושמשו מורי- דרך לשאלות רבות בנושאים של שילוב הדת עם המודרנה. בתי המדרש הכשירו את רבני עיראק במאה ה20.
גדולתם של רבני עיראק התבטאה בשמירה על הדת מחד, אך במתן היתר להשתלבות בני הקהילה בחיים המודרניים מאידך.

מלחמת העולם הראשונה
בתום מלחמת העולם הראשונה החל שלטון בריטי מוגבל בעיראק . בראש המדינה מונה המלך פייסל הראשון, היהודים אהדו את הנוכחות הבריטית בעיראק וזכו ליחס אוהד מצידם. בתקופה זו כבר נוצרה שכבה רחבה של משכילים בוגרי אליאנס ,בקיאים בתחומי אדמיניסטרציה, בנקאות ומסחר ודוברי אנגלית. זה פתח פתח את הדלת לשיתוף פעולה הדוק בין היהודים לבין הבריטים שהתבטא בשילובם במערכת האדמיניסטרטיבית הבריטית בעיראק.
תקופת השלטון הבריטי בעיראק בין השנים 1922-1932 היה תור הזהב בחיי היהודים בכל תחומי החיים. היהודים הגיעו לתפקידים בכירים מאוד ותרמו לפתוחה של הכלכלה והחוקה העיראקית:
ששון יחזקאל-שר האוצר
אברהם אל כביר מנכ"ל משרד האוצר,
חברי פרלמנט: אברהם חיים מועלם, סלמן שינה, יחזקאל שם טוב, מאיר בצרי ועוד,
מנהלי דואר, טלגרף, רכבות ומכס, פקידים בחברות פרטיות, חברות הנפט, בנקאים ומקצועות חופשיים. עיתונאים, סופרים ומשוררים.
חשוב לציין ,שהאינטלקטואלים היהודים העיראקים הזדהו עם הלאום העיראקי והפגינו פטריוטיות נלהבת לתרבות העיראקית. מבלי להתבולל.

המפנה: סיום המנדט הבריטי ועצמאות עיראק.
בשנת 1932 הסתיים המנדט הבריטי, ועיראק זכתה לעצמאות, המלך ר'אזי ,בנו של פייסל הראשון, עלה לשלטון ,אבל ,בניגוד לאביו היה לאומן קיצוני ועודד את עליית כוחה של התנועה הלאומית העיראקית. בד בבד החל להצר את צעדיהם של היהודים.
עליית כוחה של הלאומיות העיראקית, שהיו בה יסודות איסלמיסטים,לא יכלה להכיל אלו שאינם מוסלמים. ולכן לא היה מקום לפטריוטים יהודים עיראקים.
מעמדם של היהודים החל להתערער בגלל סיבות נוספות.
1. הלאומנים העירקים שנאו את הקולוניאליזם הבריטי וזהו את היהודים כמי שתומך בהם.
2. המשכילים הערבים החדשים ראו במשכילים היהודים בשירות המדינה יריב אשר חרג ממעמדו המוגובל שהקנה לו האסלאם בעבר.
3. התעמולה הנאצית בשנות השלושים קנתה לה תמיכה רחבה בחוגי הלאומנים בעיקר בעזרת הפליטים הסורים והא"י בראשות חאג' אמין אל חוסייני שהגיעו לעיראק.
4. התעמולה הנאצית ששודרה מרדיו ברלין בערבית, ופריץ גרובה הנציג הנאצי בעיראק שדאג לפרסם את הספר מיין קאמפ בערבית.
5. הסלמת הסכסוך הישראלי פלסטיני שהדיו הגיעו גם לעיראק.
כל המגמות הללו חברו יחד לתהליך הצרת צעדיהם של היהודים שכללו: פטורים המוניים, רדיפות, התנכלויות, תעמולה אנטי יהודית במסגדים, ובאמצעי התקשורת. ביטול האוטונומיה החינוכית והכפפתה לתוכנית הלאומית העיראקית, הגבלה של מספר הסטודנטים, אסור למוד היסטוריה יהודית ועברית. ולמעשה ניתוק הציבור היהודי בעיראק מכל קשר לנעשה בעולם היהודי בכלל.

הפרהוד
בשנת 1941, התחוללה הפיכה בראשות ראשיד עלי אל כילאני, המלך, העוצר והממשלה נמלטו.
בריטניה שחששה מנפילת עיראק בידי גרמניה הנאצית שלחה את כוחותיה לכבוש שנית את עיראק. לאחר חודש הגיעו חיילי בריטניה לפאתי בגדאד, הגנרלים המהפכנים ברחו והמלך וחברי הממשלה שבו אף הם לבגדד, אולם ,במקום להיכנס מיד לעיר ולהשליט סדר, העדיפו להישאר בפאתי בגדד ולתת להמון לכלות את זעמם בטרם יכנסו. המיעוט היהודי הפך להיות השעיר לעזאזל ,
במשך יומיים של חג השבועות נערך טבח איום ביהודים, עשרות נרצחו בבתיהם וברחובות,מאות נפצעו אלפי אנשים ,בתים וחנויות נשדדו. הבריטים והממשלה העיראקית ,שהיו מודעים לטבח שהתחולל לא התערבו.(תיאור הטבח תמונה).
בערבו של היום השני לטבח משראתה הממשלה שהביזה גולשת לחנויות של מוסלמים נכנסה לעיר והטילה עוצר.ובכך עצרה את המהומות והטבח.
ראשי הקהילה ביקשו להחזיר במהירות את הסדר לכנו ולראות באירוע זה אירוע חריג.כל ההרוגים נקברו בקבר אחים, בתי העסק שוקמו והפצועים טופלו במהירות.
החיים אכן חזרו למסלולם ,בעיקר בגלל הפרוספריטי ,שפקד את עיראק עם שובם של הבריטים וכוחות בעלות הברית להתמקם בעיראק. בעקבות זאת הייתה התאוששות כלכלית מהירה של היהודים.
נסיונם של פרנסי הקהילה לחזור לשגרה הצליח אולם לא לאורך זמן, אצל הצעירים החלו להתעורר סימני שאלה רבים לגבי סיכוייהם להשתלב בחברה העיראקית הלאומנית,שהייתה מסוגלת לבצע פשעים כאלו נגד אזרחיהם היהודים רק בגלל יהדותם.
חלק מהצעירים פנו לחפש תשובה בתנועה הקומוניסטית ,שדגלה בשיוויון ,ורבים התגייסו לתנועה הקומוניסטית. חלק אחר של הצעירים פנו לחפש פתרון מחוץ לעיראק והזדהו עם הרעיון של התנועה הציונית .חלק חשבו שהפתרון הוא גלות אחרת ועזבו לארצות מערב אירופה, אבל רוב רובה של הקהילה ביקש להישאר ולהשתלב בחברה העיראקית.
הצעירים שביקשו פתרון ברעיון הציוני מצאו אוזן קשבת אצל השליחים ,שנשלחו מא"י כדי לעודד את הרעיון הציוני ,לעזור ליהודים להגן על עצמם למקרה של פוגרומים מחודשים ולעזור לכל מי שמבקש לעלות לא"י. כך קמה המחתרת הציונית בעיראק, שכללה בשיאה 2000 חברים מתוך קהילה של 140,000 יהודי עיראק, שרובם היו נערים ונערות תלמידי תיכון.
התנועה הציונית בעיראק הצילה את היהודים ברגעי המשבר הקשים ביותר שפקדו אותם בשנים 48-52, כאשר פרנסי הקהילה המסורתיים היו חסרי אונים והתקשו למצוא מענה נוכח מעשי הרדיפות והמאסרים שהיו מנת חלקם של צאן מרעיתם. הם לא היו המניע לעלייתם אלא ,הפתרון למצוקתם.
מתום מלחמת העולם השנייה הגביר את העויינות של האוכלוסיה העיראקית הערבית כלפי היהודים ומצבם הכלכלי, הבטחוני התערער.
מיד עם פרוץ מלחמת העצמאות בא"י נפתחו במקביל 4 בתי דין צבאיים שבהם נשפטו מאות צעירים תחת האשמות שווא של ציונות, קשר עם ישראל באמצעות מכתבים, קומוניזם ועוד.
העיתונות העיראקית מלאה את דפיה יום יום בדברי הסתה וכאלה גם היו במסגדים ובבתי הספר.
רבים החלו לחשוש לחייהם ולרכושם וחפשו דרך מילוט.
שלמה הלל הצליח למצוא דרך מילוט בפרס וכך החלה בריחה המונית שנעה מבגדד לבצרה ומשם דרך איראן.
(דבריו של שלמה הלל)
בתוך מספר חודשים הצליחו להימלט 12,000 יהודים.
בריחה בלתי מבוקרת זו יצרה כאוס במדינה ואילצה את ההנהגה לחפש פתרון. במרץ 1950 החליטו ראש הממשלה תאויפיק סווידי ושר הפנים סלאח גא'בר להגיש הצעת חוק לפרלמנט "חוק שלילת הנתינות"(לשים תמונה)
החוק עורר את התנגדות המפלגות הלאומניות ,שביקשו להשתמש בקהילה היהודית כבני ערובה.אך ב-19.3.50 התקבל החוק. לפיו כל יהודי שמבקש לעזוב יוכל לעזוב תוך שלילת נתינותו, ויתור על כל רכושו ואי יכולתו לשוב אי פעם לעיראק. כל מי שמוותר על הנתינות חייב לעזוב את עיראק תוך 15 יום. החוק תקף למשך שנה ויש באפשרות הממשלה לבטלו מתי שרוצה.
הממשלה סברה שבכך יצאו כל הגורמים "המתסיסים", לכן לא נתנה שום מענה כיצד יעזבו.לראשי הקהילה לא היו פתרונות כי גם הם קוו שרק מעטים יעזב
אך המציאות הייתה שונה לחלוטין. אחרי חודש החלו אלפים לנטוש את רכושם, או למכרו בפרוטות כי (העיתונות ביקשה מהאזרחים לא לקנות את הרכוש ,כי בלאו הכי הוא ישאר). ולהגיע לבגדד למרכז הרישום בבית הכנסת "מסעודה שם טוב"
(תמונה של הרישום)
בינואר 1951 נרשמו ליציאה 85,000 יהודים 12,000 הצליחו להימלט קודם לכן, אבל עדיין רובם לא הגיעו לארץ בגלל עיכובים שהערימה ממשלת ישראל, בגלל העדר יכולת לקלוט בארץ.
ב - 10 במרץ 1951 ממשלת עיראק העבירה חוק בפרלמנט על הקפאת רכושם של היהודים.
יציאתם של היהודים נמשכה עד 1952 ולמעט 7000 יהודים שבקשו להישאר בעיראק נסתם הגולל על קהילה מפוארת ,שעזבה חסרת כל את הארץ , שאליה הגיעה שנים רבות טרם בוא האיסלאם לעיראק ואשר הייתה נאמנה לה, אהבה את תרבותה, ותרמה לשגשוגה.
היהודים מעיראק הגיעו לישראל בתקופה הקשה ביותר למדינה, חסרי כל, ובמשך שנים חיו כפליטים במעברות.
(תמונות) ממשלת עיראק החרימה את כל נכסיה הפרטיים והציבוריים.
היהודים המעטים שנותרו, חוו תקופות נוראיות בתקופת סאדאם חוסיין ,שכללו :רדיפות חסרות תקדים, יהודים נעלמו ונרצחו, אחרים נתלו בככר העיר. (תמונות,) ומי שהצליח נמלט. עיראק רוקנה את המדינה מכל יהודיה.
סיכום
השאלה ,שהעסיקה היסטוריונים רבים, היא כיצד ומדוע עזבה קהילה שלמה את מולדתה,ויתרה על רכושה והגיעה לא"י. על כך יש השקפות שונות.
1.התזה הציונית-לפי השקפה זו לפעילות התנועה הציונית הייתה השפעה מכרעת לעלייתם. על פי עמדה זו היהודים היו פאסיביים. במציאות ,התנועה הציונית היוותה מיעוט בטל בששים ולא הייתה לה השפעה עד לאירועים אחרי מלחמת העצמאות כשפרנסי הקהילה המסורתיים לא נתנו מענה והגנה בעקבות הרדיפות ,המאסרים וההסתה הבלתי פוסקת.
2.התיזה הלאומית- לפיה עליית כוחה של התנועה הלאומית העיראקי, שהיו בה יסודות איסלמיסטים חזקים ולכן לא יכלה להכיל אלו שאינם מוסלמים, אי היהודים לא יכלו להשתלב ונדחו ע"י החברה הערבית.
3.התיזה הקולוניאליסטית-האינטלקטואלים הערבים שנאו את הקולינאליזם המערבי ורצו למגר את שלטונם. הם זיהו את היהודים עם הקולוניאליזם ועל כן ביקשו להצר צעדיהם ולאלצם לעזוב.
4.עליית כוחם של המשכילים הערבים- שכבת המשכילים החדשה שנוצרה משנות השלושים ראו במשכילים היהודים, שאיישו משרות בכירות בשרות הציבורי מתחרים ויריבים, אשר חרגו ממעמדם המוגבל שהקנה להם האסלאם בעבר. ולכן ביקשו לתפוס את מקומם.
5.התעמולה הנאצית שקנתה לה אחיזה בחוגים רבים ,בעיקר בעזרתו של חאג' אמין אל חוסייני.
6.המלך ר'אזי ,שהיה לאומן ותמך ועודד תנועות לאומניות שפגעו ביהודים.
7.פקידים נאציים ,ששרתו בתקשורת העיראקית והפיצו את התורה הנאצית.
8.הסלמת הסכסוך הישראלי פלסטיני והדיו ,שהגיעו לעיראק ע"י הפליטים הפלסטינים, גרמו להקצנת השנאה כלפי היהודים.

כל המגמות הללו חברו יחד בהרעת מצבם של יהודי עיראק , בערעור מצבם הכלכלי, הפיזי, החברתי, הדתי והפוליטי. ואשר גרמו בסופו של דבר לבריחתם ההמונית .

התנועה הציונית לא הייתה מוצאת אוזן קשבת ,אלמלא ,הידרדרות כל כך קשה במצבם ואיום על ביטחונם. היא שמשה קרש הצלה בתקופות הקריטיות של הרדיפות שראשי הקהילה לא נתנו מענה הולם .

קישוריםסרטוניםמאמריםעדויותקהילותעמדותדף הבית