עדות ראיה של ילדה ב"פרהוד"

כילדה אני זוכרת את ה"פרהוד"  כמשהו מאוד טראומטי ומפחיד. מיד עם תחילת המהומות ירדו כל בני המשפחה למרתף הבית. שכבנו מכונסים אחד ליד רעהו. הורי ביקשו מאתנו לשמור על שקט. הבעת פניהם של הורינו הבהירה לנו שאנו נמצאים בסכנה גדולה . נשמעו קולות רגליהם של חיילים וצעקות רמות של אנשים בקומה מעלינו. ישבנו כך במשך 24 פחדנו לישון והקשבנו בקשב רב לכל תזוזה ורחש. לבסוף הסיוט הסתיים. שרר שקט למעלה. הורי עלו ראשונים לראות את תוצאות הביזה. היה זה מראה נורא.

עליתי אחריהם בזהירות ,פחדתי להתמודד עם ההרס שהשאירו אחריהם הפורעים . פרצתי בבכי מר כשהבחנתי שכל חפציי האישיים נלקחו.חיבוקה של אמי מחד והבטחתו של אבי מאידך לעשות  מאמץ ולרכוש את צעצועי שנית הרגיעו אותי  במעט.

אבי קיים את הבטחתו וקנה לי צעצועים חדשים. אך  הפחד הנורא מפני הסביבה העוינת לא נטש אותי מאז. בשנת 1950 עזבנו את עיראק ונטשנו את רכושנו. פעם שנייה נבזז רכושנו, הפעם  הולאם הרכוש ע"י ממשלת עיראק.