כרמלה גבאי שמש

שימוש בילדים ע"י הבולשת העיראקית כאמצעי לסחיטת  מידע על המבוגרים

כרמלה עם אביה בבגדאד

אני ,כרמלה גבאי מצד אבי ,שמש מצד אמי, חוויתי כילדה קטנה את מוראות רדיפות היהודים בעיראק.
אבי ביקש להישאר בעיראק ,בתקווה שהימים הנוראים ,שעברו על היהודים יחלפו במהרה ואפשר יהיה לממש את רכושינו. הוא חשש לצאת בגילו המתקדם לארץ אחרת ,חסר כול עם  בני משפחתו הרחבה. כך שבשנת 1952 כאשר, למעט כמה אלפים, כל יהודי עיראק נמלטו והותירו אחריהם את כל נכסיהם נותרנו עדיין אנו  בבגדד.
 

מאחר והיינו במטוס האחרון שיצא מעיראק ועמו יהודים הייתי עדת ראייה  לכך ,כיצד אלפי פלסטינאים, שברחו מישראל נכנסו לבתיהם הנטושים של היהודים והשתלטו על חנויותיהם ועל נכסיהם הציבוריים.

יום אחד ניגש אלי ערבי פלסטינאי והחל לדבר אתי עברית. אמרתי לו שאינני מבינה עברית , אבל הוא בשלו. המורה שלי, בת למשפחה מכובדת שראתה אותו מהחלון מציק לי  צעקה לעברו שיפסיק להציק לי , "הלכו הפרחים(הכוונה ליהודים) ובאתם אתם" צעקה. נדהמתי מתגובתה האוהדת. היא הייתה חריגה באווירת העוינות שהקיפה אותנו..

המשטרה נהגה להשתמש בילדים ,כאמצעי סחיטה קל כדי לדלות  מידע על הוריהם או להפליל את הוריהם.
המשטרה חיפשה אחר  בן דודי ,אלברט שמש , לא ידעתי  למה ומדוע? הייתי בת 8 שנים והורי נמנעו מלשתף אותי במאורעות דאז.

בוקר אחד, כאשר הורי לא היו בבית, הגיעו  לפתע שוטרים מהמשטרה החשאית  ולקחו אותי למטה המשטרה ה-cidi  הידוע לשמצה. תחילה ניסו לפתות אותי לספר להם כל הידוע לי על בן דודי באמצעות ממתקים . משהתעקשתי ואמרתי שאינני יודעת היכן בן דודי, החלו למשוך את צמותיי, לירוק על פני . כאשר גם שיטה זו לא צלחה, הם החלו לכבות סיגריות בוערות על פרקי ידי. עד היום נותרו סימני הסיגריות על פרק ידי השמאלית.

אבי הגיע מיד לתחנת המשטרה כשנודע לו שנלקחתי לשם. מאחר ולאבי היה מעמד מכובד בעיר ויחסים טובים עם נכבדיה. הוא הצליח לשחרר אותי. אולם,מעשי ההתעלות בי הגדיש את הסאה . הוא החליט מיד שעלינו לעזוב את עיראק.

אבי,שכל כך קווה לממש את רכושו, שצבר וקיבל בירושה במשך השנים , נטש הכול כמו אחרים כדי שנוכל לצאת עד כמה שיותר מהר , כאשר הבין שהשלטונות בעיראק לא יחוסו גם על ילדים קטנים כדי להשיג את מטרותיהם.

היו לנו 4 בתים . 2 בתים של סבי שירשנו ו-2 בתים שלנו. כמו כן נטשנו את בית הכנסת של סבי סלאח אלכביר. לאחד הבתים של סבי היו 12 חדרים והבתים היו צמודים.הבתים היו בסמוך לביה"ס "אליאנס".
נטשנו גם את כל התכולות של הבתים ,שכללו: שטיחים פרסיים  מקיר לקיר יקרי ערך. רהיטים עתיקים ממהגוני, זהב ,כסף, תכשיטים ועוד חפצי ערך רבים.

עלינו למטוס האחרון שהסיע יהודים מוץ לגבולות עיראק.

הסבל לא פסח עלינו גם בשדה התעופה.
3 ימים המתנו בשדה התעופה לבואו של המטוס. בפרק זמן זה, סבלנו במשך כול היום: מכות ,יריקות, קללות ,לעג והתנכלויות מידי השוטרים. כל יום פתחו את המזוודות ,שבהם היו מעט חפצים ובגדים אישיים  וגזרו  אותם מול עינינו.

אקט הסבל האחרון היה כשעלינו למטוס. כדי למצות את מרב ההתעללות בנו , העלו קודם את הורי והשאירו אותי לבד בשדה, הם ביקשו למתוח את עצביהם של הורי. מחזות הבכי קורעי הלב של אמי ושלי נוכח האפשרות של נטישתי רק הגבירו את הנאתם הסדיסטית של השוטרים . רק כאשר המטוס היה חייב להמריא העלו אותי לפתע למטוס, כך ברחנו מהארץ בה נולדנו , את הארץ שחשבנו שהיא המולדת שלנו.