בולבול מרים

עדויות מעירק

עדות ראיה של נערה צעירה, על האופן שבו  נהגו הערבים  בגופתו של היהודי שפיק עדס לאחר, שגופתו הורדה מהגרדום.

 גרתי בעיר עמארה. ליד בית הכנסת, באזור של יהודים. גרנו בבית מושכר, היינו משפחה ממעמד בינוני, אבי היה מנהל חשבונות אצל סוחר ערבי עשיר. חיינו ברמת חיים טובה, היה לנו הרבה רכוש דלא ניידי.
בגיל 15  התחלתי לתפור. רכשנו שתי מכונות גדולות ותפרנו גלביות לנשים הבדואיות. התפירה הייתה בסיטונאות.
בעיר שלנו ה"פרהוד" לא בא לידי ביטוי רציני. אולם השמועות על מה ,שעשו ליהודי בגדד הגיעו במהרה אלינו, וגרמו לנו פחד נורא.

אחת מאילו, שחוותה זוועה הייתה דודתי, היא גרה בבגדד עם כלותיה. ערבים חדרו לביתם בזמן שאחת מכלותיה הניקה את תינוקה. הם חתכו את השד שלה.

 אחרי ה"פרהוד" הייתה תקופת רגיעה. אולם,לאחר שהתחילו השמועות על חלוקת א"י  התחיל המצב להידרדר.רבו מאוד המקרים שבהם  תפסו יהודים באופן שרירותי ואסרו אותם, התעללו בהם. דבר שהתחיל להפחיד את היהודים מאוד.

גילויי השנאה ליהודים התבטאו  גם בבתי  הספר. הייתה לי מורה שיעית .תמיד התנכלה לי משום היותי יהודייה. הייתי טובה במתמטיקה לעומת כל יתר הבנות. זה הכעיס אותה, לכן הייתה מתחכמת איתי ולא מחזירה לי את המבחנים או שהייתה מתעלמת מתשובותיי. יום אחד אמרה לי  "אבי אומר ,שכל פעם שהוא קם בבוקר ורואה יהודי- אין לו מצב רוח וכך גם מה שאני מרגישה כלפיך". עד כדי כך השנאה מוחדרת  לאבי העורקים של התלמידים ,שאח"כ הופכים גם למורים . מעולם לא הבנתי מהיכן  הם שואבים את כמויות השנאה  לאנשים שמעולם לא פגעו או הרעו להם.עזבתי בגיל 15 את בית הספר והתחלתי לעבוד בתפירה.

יום אחד בחודש ספטמבר 1948, במסגרת עבודתי הייתי צריכה לרכוש כמויות גדולות של בד ולצורך זה נסעתי לבצרה.בזמן שהותי  בחנות ,שמעתי צרחות איומות ," תלו את עדס " " תלו את עדס"

עוד לא הספקתי לעכל את מה ששמעתי, כשלפתע אני מבחינה באנשים גוררים גופה מהצוואר . זה היה שפיק עדס, הוא היה גבר יפה תואר ומרשים, אחד משועי הארץ, איש עשיר מאוד שלא היה  לו כל קשר לציונות ותרם כסף לצבא שחרור פלסטין. תוך 3 ימים נאסר,הואשם והוצא להורג, כאשר אף אחד לא הסכים להגן עליו והוא נאלץ להקריא לבד את כתב ההגנה. עכשיו ראיתי כיצד המונים גוררים את גופתו ברחוב הראשי ,וכל אחד מתעלל בגופה.קשה לי לתאר במילים את התחושה הנוראה שאחזה בי למראה מזעזע זה.

היהודים ,שהיו במקום משכו אותי מיד ואמרו לי לברוח ולהסתתר כי ההמונים עלולים להיכנס לשכונת היהודים ולערוך שם פוגרום. שבנו מהר לעיר שלנו .אחרי המקרה הזה לא הסכמתי להישאר עוד בעיראק. תוך כמה חודשים מצאנו מבריח ערבי מהימן ותמורת 30 דינר לכל נמלט הסכים לעזור לנו לברוח.(30 דינר היה סכום גדול, משכורת של פקיד גבוה הייתה 30 דינר לחודש)

הבריחה הייתה קשה . 25 בחורים ובחורות היינו צרכים  לברוח דרך שאט אל ערב, אזור מלא מים וביצות.הוא הביא אותנו למקום ,אולם לפתע הגיעה ספינה פרסית. הוא  נבהל, הוריד אותנו באמצע המים ונמלט.ירד גשם רב, המשכנו לאט לאט בתוך הבוץ והמים עד שהגענו לגבול הפרסי. כאן תפסה אותנו המשטרה הפרסית .אולם בסופו של דבר שוחררנו וחיכנו לבואם של מטוסים שיעבירו אותנו לישראל.
משפחתי נשארה עד שנות ה50. המשפחה סבלה בגלל שברחתי. המשטרה אסרה  את 2 אחיי ודרשה מהם פרטים על מקום הימצאי וכיצד נמלטתי. רק באמצעות שוחד רב הצליחה אמי לשחרר אותם.